18.6.2009

לעולם לא עוד

הכתבה הבאה פורסמה בעיתון "פקטור" - עיתון אגודת הסטודנטים בטכניון, המופץ גם בדפוס וגם בגרסא אלקטרונית לכ12,000 סטודנטים וחברי סגל.

גליון 23 עמוד 19 (עמוד 10 בגרסא האלקטרונית).
הכתבה המקורית (המופיעה כאן) קוצרה קלות בעיתן עצמו.

לעולם לא עוד

זאת לא עוד משלחת מגוונת המכסה את רוב תחומי הלימוד בארץ, וביניהם 14 סטודנטים שיצאו במסגרת אגודת הסטודנטים של הטכניון. זאת המשלחת החשובה ביותר היוצאת מדי שנה, אליה חוברים כמאה סטודנטים מכל המוסדות האקדמאים בארץ ישראל. זה “המסע לפולין”, מסע בעקבות אחד השיעורים החשובים ביותר בתולדות האנושות, שלימד את העולם כולו על גודלה
של שנאת חינם.
ההבדל המשמעותי בין ביקור במקומות לבין הלימוד והחשיפה הרבה שיש לנו לנושא בארץ הוא בטוטאליות, בהיקף, בצבע. לא מדובר בסרטון שחור-לבן, ולא בהקלטה מלאת רעשי רקע, אלה בהליכה באותם המקומות, באותם השבילים, ובאותם הנופים
בהם צעדו מילוני יהודים אל הסוף המר.
אחד מהמראות היותר מפורסמים, אבל מסוג המראות שלא ניתן להעביר באף אמצעי אחר באותה עוצמה, הוא זה של ערמות הנעליים. שורות שלא נגמרות של מאות נעלים מסודרות בערמות גדושות. אחרי ההלם הראשוני מהכמות, מתחילים להתבונן בפריטים השונים שבערמות הגדולות. מבחינים במידות הנעלים השונות, בצורות השונות, ובמה שנשאר מהצבעים. נעל עקב לבנה אחת סחפה אותי וגרמה לי לדמיין בערמה אחת את נעלי ה”נייקי” הבוהקות של אבי, מוטלות על כפכפי ה”רייף” של רועי, לצד ה”טימברלנד” של עמית, שמתחת למגפוני “אלדו” האדומות של ענת, וסנדל של מותג כלשהו של גל. פתאום לא ראיתי מוצג מוזיאוני, אלא אנשים, חיים, דמויות מלאות אופי, מוטלות בערמה אחת.
החיים במציאות בארץ גורמים לי להימנע מלהרגיש “קורבן”, ובביקור בתאי הגזים, ברחתי לשכלתנות. בכניסה למקלחות, למרות שהיו לפנינו קבוצות רבות, לא נוצר תור כלל. חשבתי לי באיזו יעילות תוכנן המקום, חשבתי מי היה מהנדס התעשייה וניהול המוצלח שקבע את הנהלים. חשבתי על מהנדס המכונות ששיפר את המגש שסייע לעובדי הכפייה להכניס את הגופות
לקרמטוריום, חשבתי על מהנדס החשמל שחישב את ההתנגדות של הגדר ההיקפית של המחנה, ועל מהנדס הבניין שתכנן את
הארובה.
עייני עברו גם על החברים מהאוניברסיטאות האחרות שעמדו איתנו צפופים בחדר הקטן. חשבתי על הפסיכולוג שקבע שלהשמיע את “ווגנר” על רציף המשלוחים יקל את העבודה, על איש התקשורת שידע להעביר מסרים כה חדים וברורים למילוני הרופאים עד כדי כך שישתפו פעולה, ועל איש החינוך, שידע להעביר לכל כיתתו את תורת הגזע.
הסתכלתי סביב על הסטודנטים של ארץ ישראל, וחשבתי על הסטודנטים של גרמניה בשלהי שנות ה 30. הם לא היו חיות,
הם היו סטודנטים כמונו. אחות של סבי סיפרה לי איך היא נתנה לחברים לספסל הלימודים לרפרנס מהמחברת המסודרת שלה, איך בקיץ הם היו יושבים בהפסקה על הדשא בפארק, ואיך אף אחד לא הרים את קולו כשנאסר על אחיה להיכנס לשערי הקמפוס, בגלל היותם יהודים.
בעודי הולך בין גדרות המחנה, מוקף בדגלי ישראל, מתגבשת בראשי המחשבה ש”לזכור” זו רק חצי עבודה. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להיות משענת איתנה לעמים הנרדפים בגלל גזעם. אולי במקום המסע לפולין, מסע להנצחת השואה הוא דווקא לצאת למילואים בדרפור, או לאסוף עוד מודיעין על המחנות בצפון קוריאה, ולוודא שאנחנו מקיימים את “לעולם לא עוד” באופן מלא.

נכתב לזכרם של אהרון ודב גינסבורג, אחיו של סבי, ולזכר האחרים, שעקבותיהם אבדו במהלך מלחמת העולם השנייה.

15.6.2009

אני ושתיים במיטה אחת!

אני נרדם....
לילות מטורפים לפני יום עבודה ארוך זה אף פעם לא טוב....
בכלל תכננתי ללכת לישון מוקדם, כבר ב11:15 נכנסתי למיטה. הייתי עייף כבר קודם, בכלל לא חשבתי שיקרה דבר כזה.
כיביתי את האור... ואז השובבה הזו התחילה.
עוברת לי ליד האוזן.... עם הקולות האלה שהיא עושה... אף אחד לא יכול לעמוד בפניהם.
מסתובבת סביבי, נוגעת - לא נוגעת.. מטריפה.
חשבתי כבר להתעלם, שאם אני לא אזוז היא תחשוב שנרדמתי ותרד מכל העניין.
אבל כנראה שדווקא אז היא החליטה לעשות מה שכולן בטוחות שיוביל לשיאים חדשים.
היא הביאה חברה!
אני ושתיהן במיטה אחת!
התחלתי להתפטל, לזוז מצד לצד... השמיכה התעופפה לכל הכיוונים...
מטריפות אותי.... בסטראו.... מיכוונים שונים ככה שאין לי לאן לברוח!
מבהירות לי מעבר לכל ספק אפשרי, שזה אני שהן רוצות ולא אף אחד אחר.
רוצות כאן, ועכשיו.
לא לחשוב על ההשלכות, בלי יסורי מצפון. ללא גינונים והתחסדות.

מתחילות לטרוף אותי, כאילו אין מחר. אני מנסה להתגבר על התחושה, לא מרשה לעצמי להכנע להן. "עוד מעט זה יעבור" אני חושב. "זה הכל בראש, נתמודד עם ההשלכות מחר" אני מנסה לשכנע את עצמי.
אבל הן בשלהן, ממשיכות למצוץ בתאווה, שוב ושוב.
אני נשבר, פרץ של זעם יוצא ממני. אני מדליק את האור כדי שלא יכלו להסתתר בצלליות.
מנסה להצליף בהן בכל הכוח - אם זה המשחק - אז עד הסוף!
אבל הן כמו ילדות קטנות... זריזות ומהירות, מתחמקות ממני... צוחקות עלי בתאום.
אני אוחז בקצה השמיכה, ומניף אותה לכל עבר - מה שלא עובד בסיכול ממוקד - יעבוד בארטילריה כבדה.
אך לשווא, הן רק גורמות לי להזיע יותר, ולהן לרצות עוד.
אני נכנע, נשכב שוב במיטה, ונותן להן לבצע את זממן בי... שלפחות הן תצאנה מסופקות...
כנראה ככה זה שהקיץ מגיע... זה פשוט באוויר.

אני חייב ללכת לקנות דוחה יתושים, כדי שאולי הלילה אוכל לישון כמו שצריך.
קיץ שמח.

13.6.2009

סרגל חיפוש לתרגום

היות והבבילון הפסיק לעבוד לי, הכנתי תחליף לא רע.
זה משתמש בגוגל טראנסלייט וזה מתרגם לא רע מה שכותבים.
לחצו על הלינקים השונים (יש כאן שניים ארוכים)
הראשון יוסיף לכם סרגל חיפוש שיתרגם לאנגלית, והשני לעברית.

(אחרי שנפתח הדף, לחצו על OpenSearch plug-in, ליד הסמלים של אקספלורר ופיירפוקס)
אני חושב שזה מאוד שימושי.

תרגום לאנגלית


תרגום לעברית


בילוי נעים.

עברית קשה שפה



28.4.2009

יום יגיע ותהה אחד מהם

לפי התאריך של הקובץ במחשב זה 15/11/2005 :
-------

כמה זמן עבר? מ.... זה כבר דורש חישוב...

חזרנו למסגרת של לימודים,

כיתה כיסא שולחן מורה...

שוב האווירה שהכרתי אותך. אני מסתובב לחברים מאחור לשאול שאלות לספר בדיחות (אם אפשר לקרוא ליציאות הגרועות שלי בדיחות...) ורק עכשיו אני מתחיל להיזכר בך...

מי חשב אז בכיתה, שלמדנו לחשב אינטגרלים,

שיום יגיע ואהייה אחד מאלו שממש משתמשים בהם?


השבוע צחקתי בפה מלא....

אחרי ביס של הגון של חומוס ופסטרמה משהו הצחיק אותי.

מתוך נימוס שמתי את היד על הפה, ואז נזכרתי בדרך בה אתה הייתה צוחק.

ואז חשבתי שאולי, שההנצחה האמיתית היא לא בתמונות, באנדרטאות, ובשירי הזיכרון, אלה אולי הדברים הקטנים חסרי המשמעות האלה.

כמו אתמול, שבשעמום עז של לימודי פיזיקה כתבתי לעצמי דברים מצחיקים עם המספרים במחשבון, ובשבוע שעבר, הקראתי בביטחון תשובה לשיעורי הבית באנגלית ממחברת ריקה, ביום שני, ציינתי בפני אהוד שאני אוכל "כריך", ולא סתם "סנדוויץ' ".


הזיכרונות מתערפלים, ולאט לאט הקישור לשם שלך מעורר בזיכרון את בית העלמין והסמל של דוכיפת, ולא את החבר שמוצא את השקפקפים שלו בתוך הירדן. כבר לא זוכרים את המלצות החוכמה שלך, ואתה כבר לא מספר אחת באיחורים שמגיע בריצה מהחדר מדרגות. "הספסל הישן המשותף" כבר לא מזכיר את השיחות על בחורות, אלא את התמונה שלך בכיכר ביום הזיכרון.

כל שנה היינו הולכים לעצרת הזיכרון בכיכר.

מי חשב אז בכיכר, שהקשבנו לרשימת הנופלים,

שיום יגיע ותהה אחד מהם?


מאז - צונמי, רעידות אדמה, הוריקנים והתרסקות הקולומביה....

אתה יודע מה הדבר האחרון שעבר לאילן רמון בראש לפני שהחללית התרסקה?

מי חשב אז במכונית, שהרצנו בדיחות שחורות על אסונות,

שיום יגיע והבדיחה תהייה עליך?


כן, כן, מי חלם אז בכיתה

כשלמדנו לדקלם "על חומותייך ירושליים הפקדתי שומרים"

שיום יגיע ותהה אחד מהם....


בדרך חזרה מים המלח, עצרנו לסיור בעיר העתיקה.

אני עומד על החומה,

עומד בשמש עם כולם, וכל העיר העתיקה

מונחת לי על כף ידי אני מביט בה מאוהב

לעיתים רחוקות מגיע לכן סתם להביט

אבל עכשיו אני כבר לא בתפקיד....

כן, מי חלם אז בכיתה, כשנעלה לטייל בירושליים

אתה לא תהה אחד מהם?


שומר החומות - להקת פיקוד מרכז

הורה טנק


על מה שבע כבר דיברנו נכון?
(יום הזכרון תשס"ט)
נדדה שנתי... והחלטתי לקרא לראשונה את מה שכתוב באתרז. למרות שלאחרונה אני מטפל בתקלות הטכניות שלו, מעולם לא קראתי אותו.
"חיי חברז (חברים מספרים)" קוראים לדף. אני לא שם - סגרתי שבת.
פתחתי את הקובץ וורד שיש לי במחשב תחת המסמכים שלי -> חברים -> רז -> אישי_לא_לקרא.doc .

עבר הרבה מאז..... יש לי דברים אחרים.... אני זוכר הרבה פחות.
אבל פתאום אני חושב שאולי - יש כאן צד שלך - שדרך המילים שלי אפשר להכיר. -ללא ספק יש כאן שרידים מחוש ההומור שלך.
חשבתי לערוך, לתקן שגיאות כתיב, למחוק... אבל החלטתי שלא...

"תגביר תגביר":
-------------------------------------------------------------------

פעם ראשונה שאני כותב (או חושב) על רז - ‏יום שני י"ח טבת תשס"ד

אישי, נא לא לקרוא!

טיוטא (אבל גם אח"כ זה לא יהיה משהו...)

השתחררתי....

אחרי 4 שנים השתחררתי...

אולי אחרי שנתיים השתחררתי...

בצבא אין לך זמן לחשוב, אין זמן לעצמך. אם יש שנייה פנויה מדברים בטלפון, ואם יש דקה פנויה ישנים.


נהרגת...

נהרגת יומיים אחרי שסיימתי את קורס הקצינים...

בראש שלי רק מחשבות על חפיפה ואיפה אני ביום ראשון ואז הטלפון.

נועם מתקשר, נשמע הכי מפוחד בעולם, אני בלחץ דואג לו, נשמע לי כאילו הוא בדרך אלי מספר לי שמישהו שמכיר את רז מהצבא סיפר לו שחבר שלו נהרג. לא ממש הבנתי, אני שואל "אני יכול לעזור איכשהו?" . "לא הבנת, רז נהרג!" "מה!?" היד שלי רועדת עם הטלפון. כל המשפחה והדס, כולנו סביב השולחן של שבת, אחרי המרק, מסתכלים עלי בהלם. כולי רועד. "אני יכול לבוא עליך?" אני שואל. בוכה, בשוק.


השתחררתי...

עברתי הרבה בצבא, מילד קטן ומעצבן הפכתי למישהו שחושב קצת (אבל עדיין מעצבן).

בשנתיים שאנחנו בצבא אנחנו בקושי מתראים, בין יום העצמאות ליום כיפור לא ראיתי אותך. מוצאי שבת אחרי יום כיפור הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. ישבנו כמה חבר'ה על הספסל הישן המשותף (לא ממש, אבל ככה זה יהיה יותר ציורי) ובהזדמנות נדירה ניהלנו שיחת גברים קלאסית. לא עשינו כלום, ישבנו באוטו, סתם בצומת (כן, כבר אמרתי שזה לא באמת היה הספסל) ודיברנו כל החבר'ה (כל מי שהיה זמין) יותר משעה.


נהרגת....

אחרי שאני, תותחן, טוחן 8 חודש בשטחים, כשאין כלום ("שלום" עלק) אתה ב"אימון מתקדם" (למי שלא יודע זה לא באמת אימון) כבר באזור רמאללה. אני בקורס מ"כים, בשבת שסוגרים, סוף סוף קצת זמן לטלפונים לחברים. שומע ממך שירו על הבסיס שלכם, "יא בן זונה!" (אני לא לוקחת כסף...) "אני שמונה חודש טוחן ואתה רק מגיע ויש אקשן! איך זה?

ואיך זה נשמע? ומה עשיתם? סאאמק אדיר, וזה מפחיד? וירית?" המון שאלות של טיפש שמתלהב מרמבו. ובראש שלי איזה כיף לך (גם בראש שלך).

לעיתים רחוקות מדברים, משתוקק לשמוע סיפורים על מה עושים בצבא האמיתי (אני תקוע בקורסים). אף פעם לא עוברת לי בראש המחשבה "ואם תפגע..." זה לא מה שחשוב, גם לא לך.


השתחררתי....

כבר שנתיים אני לא מאזין לשירים של כוורת... מדחיק, למה להתמודד אם אפשר להתעלם? פעם אחת היינו בהופעה של יוצאי כוורת וב"הורה האחזות" אני בוכה (הדס לא הבינה מה עובר עלי), אבל שנגמר השיר אני מדחיק.


נהרגת....

את כל השירים של כוורת אתה הבאת לנו, אני ידעתי את "הבלדה על ארי ודרצ'י" בעל-פה הרבה לפני ששמעתי את זה (יש המון זמן פנוי בשיעורי מחשבים...), דאגת לביום הוותיק ואנשי הארון, בערב סניפי כדי לחשוף את הדור הצעיר של הנל"ניקים לכוורת.

זוהי דוגמא לאיך השפעת על כולנו, בכל דבר.


השתחררתי....

אני אוהב את טיפקס (קובי אוז הוא הסנדרסון של ימינו).

פתאום אני מקשיב לאנשים, חושב, לא חושב שאני הכי החכם. תוהה אם הגדר זה רע או טוב, לפנות את הישובים?

תמיד היה לי נוח בויכוחים פוליטיים לחזק את העמדה שלך. היא תמיד התאימה לי ואתה הייתה משכנע את האנשים אם טיעונים הגיוניים ומחוכמים.

לי גם יש טיעונים היום. אני גם חושב. אני מקשיב לאחרים.... אף פעם לא באמת הקשבתי לך. בניגוד לליאור שזוכר איך הוא היה מתייעץ בך, מתווכח איתך, מריץ קטעים של סיינפלד, אני רק שלפתי מהמותן מה שבראש (ולא היו לי כבלים).

מה הייתה ממליץ לי היום בסרטים שלי על הדס? מה אתה חושב על הסרבנים? מה את חושב על טיפקס?


נהרגת...

ההליכה שלך, הנהיגה שלך, החיוך שלך, ה"סתם סתם", האיחור שלך ל"איסוף", האופן שבו סידרת את השער (...דרושה הדגמה חזותית), ויותר מכל – ההומור. כל הערכים שלך, כל המוסר שלך, כל מי שאתה מועבר לכולם בדרך הטובה ביותר – הומור. הומור גאוני, מחוכם, ומצחיק כל פעם.


השתחררתי....

בחצי שנה הראשונה הייתי שם לב פתאום לאנשים שהולכים כמוך, שדומים לך. שהקול והטון שלהם דומים לשלך. (למפקד שלי היה "סאאאמק" בול כמו שלך).

אבל זה מתערפל, מטשטש אט אט... ההומור שלנו השתנה (או במילים אחרות הדרדר), כל אחד הושפע בצורה אחרת מהצבא, וכולם חושבים אחרת (ואיך שהוא עדיין נשארו שמאלנים...)

אבל,

בצבא לומדים שמפקד טוב נמדד באיך הדברים עובדים כשהוא לא נמצא...

וזו הוכחה ברורה לכך שאתה "ספלינטר" טוב...

אנחנו דואגים אחד לשני, מנסים לומר לאנשים הנכונים את הדברים הנכונים בצורה הנכונה כדי שיובילו אותם לתוצאות הנכונות (נכון?!)

חושבים על החברים לפני שחושבים על עצמנו (אלה אם מדובר על בחורות ואז הפזל"ז מדבר...)

ומנסים להשלים את החסר...

אבל,

זה בסדר? אנחנו עושים את זה טוב? ומה עם מה שאין לנו תשובה?

העצות שלך מעולם לא היו "תקשיב... אתה צריך ל...." אלה הובלת אותנו לכיוון הנכון בעזרת המילים הקטנות בזמן הנכון (שוב, נכון?!). ככה, גם טיפש שחושב שהוא חכם מקבל את העצה.

פתאום,

שאני לא מוצא פתרון, אתה כן חסר. מה אני צריך לעשות? לדבר איתה? לצאת עם אחרות עד שאני אמצא אהבה חדשה? לשנוא אותה, או לזכור את זה כמו שזה וזה יעבור לבד?


נהרגת....

בשנה הראשונה חשבנו מה יהיה כשנתחתן? בברית של הילדים? כשנהיה זקנים ונזכר בעבר?

אחרי שהתגייסנו התרגלתי לא לראות אותך כך שאני לא ממש מתגעגע.

אבל כשאני נזכר בכל מה שנתת לנו(ולי), ויודע שלא תוכל לתת עוד, זה מה שעצוב לי, ובגלל זה כשאני שומע את "הורה האחזות" אני נזכר בך ובוכה.


(טוב די עם השיטה הספרותית, גם ככה זה טיוטה, נתפרע)


התקלחת.....

הורה היאחזות זה מקרה מיוחד בשבילי כי אני זוכר שאני השפעתי עליך.

אז אני לא השפעתי על איזה בנאדם תהייה או מה תעשה בצבא, אבל גרמתי לך לעשות "טנק" (... שוב דרושה הדגמה ויזואלית) בכל פעם שמגיעים לשורה "... הורה טנק, רתום לפרד"

אני זוכר את הבעת הפנים שלך בכל פעם שעשינו "טנק".


השתחררתי..... (אמרתי שמספיק עם השטות הזו!)

עכשיו אני גם מקשיב למילים.

השיר מדבר על החלוציות, על התקדימים שלנו כיהודים, על ציונות לשמה, תמימה, כמו שאני מאמין בה....

ממש מתאים לי לקשר את השיר הזה אליך. חייל מצטיין שנהרג בהגנה על המולדת.

כשאני חושב על איך נהרגת לא עצוב לי. רבים, (כלומר, שמאלנים רבים) יגידו שזה פרימיטיבי אבל אני מרגיש גאה בכך שעמדת מול מחבלים ועצרת מבעדם לפגוע באזרחים(כן יסמין ונועם, אני עדיין חושב שטוב למות בעד ארצנו).

בתור אחד שמאמין, חשוב שאם מישהו אמור למות (וגם לכך יש סיבות), הוא ימות. אם לא מכדור של מחבל, אז מרסיס של מחבל אחר באוטובוס, או בגלל טיפש שינהג שיכור, או סתם ממבנה שיתמוטט.

אני חושב שהצורה שבה נהרגת, מסמלת הרבה מצורת חייך.

מפקד הכוח – תמיד מוביל ודואג לכולם.

מחסום פטע – לא סתם משהוא שיגרתי, מחסום שנועד לתפוס מחבלים בשל התרעה.

ניגשת לרכב – כל הרשעים יגידו שאחנו "כוח כובש", אבל העובדות מדברות בעד עצמן. המון חיילים נהרגים בגלל השיטה המקלה שלנו. שום "כוח כובש" לא ניגש לרכב בכדי לבקש תעודות. אבל עדיין, זה יותר ריאלי מאשר להוציא ילדים והורים ממכוניתם עם רובים טעונים מכוונים אליהם.

"עמלק" משתמשים בשיטה זו של היתמעות באוכלוסיה בכדי לפגוע, והאוכלוסיה שם לא מגרשת אותם.

כדור בודד – כדור אחד מתוך 29 חדר מבעד אפוד המגן, והרג אותך במקום. (פעם סיפרת לי על ה"מג'יק בולט" של רייגן)

לעיתים רחוקות אני חולם עליך, אבל ידוע זוכרים רק אחוזים קטנים מהחלומות...

אני מקווה שאתה מבקר אותי (ואת כולנו) בחלומות, ואומר לנו את הדברים הקטנים שגורמים לנו להיות טובים יותר ולקבל את ההחלטות הנכונות.

ותתקשר לפעמים יא זבל!

אייל.

--------

ערב יום הזיכרון יום ראשון ה' אייר תשס"ד


עבר המון זמן, פתאום שוב יש לי זמן לעצמי, סיימתי חודש לימודים מפרך (לא ברור מה יהיה איתי כשאני באמת אאלץ ללמוד....) ושוב חושב עליך....

נזכר איך רקדת, עם חולצת הפלנל השחורה המשובצת, איך שתית קולה מפחית, איך השתמשת בעכבר במחשב אצלך בבית, בצורה הכי מוזרה שיכולה להיות (למה עם יד שמאל למה?) איך צחקת עם היד על הפה, איך התרכזת עם הפה פתוח....

אני לא מכיר אותך ממש לא.... אני מגדיר את עצמי בין החברים הקרובים שלך, אבל מעולם לא הכרתי אותך מעיינים של בנאדם בוגר, אני התבגרתי רק בצבא, ואני ממש לא מכיר אותך....

רק זוכר שתמיד היה איכפת לך.... גם כשעצבנתי אותך, דאגתה להתווכח איתי ולנסות להעמיד אותי על טעותי (ע"ע "עוף לי מהחדר זאת גישה" "אני קניתי לנועם ואופיר קופסא ריקה של בסקוויטים וקולה!!!")

"מה זה עוזר כשאתה צועק עלי עכשיו" משפטי חוכמה שרק בתור אדם בוגר אני יכול להבין וליישם (ע"ע אור! איך אתה לעזאזל מאבד את הכרטיס!?")

מי היה מאמין כשלמדנו לדקלם בכיתה "על חומותיך עיר דוד הצבתי שומרים" שיום יגיע ותהייה אחד מהם....

-------

ט"ז בחשוון תשס"ה יומיים לפני האזכרה, יומיים אחרי שרדתי מהמטוס.

אני כנראה די נאיבי עמוק בפנים, בנחיתה התרגשתי כמו עולה חדש.... מחיאות הכפיים (שהולכות ומתמעטות) הכל כך מיוחדות, דגל ישראל על כל המטוסים מסביב, ההאנגר הענק שמוכר מהחזרת שלושת גופות החיילים החטופים...

"פעם שבא יהודי לישראל, נישק האדמה וברך הגומל,

היום הוא רק יורד מהמטוס, קונה מנה פלאפל ושותה גזוז"

כל החודש האחרון בטיול אני חושב שאני צריך לשם שינוי לכתוב משהוא לאזכרה שלך, ואני מגיע לארץ, ומן הסתם המון דברים מסיחים את הדעת....

ליאור ויניב ישבו ביחד וכתבו משהוא, והחליטו לשתף את כולנו כדי שניצור משהוא ביחד....

אחרי שאני קורא את מה שהם כתבו, אני חוזר וקורא מה שאני כתבתי לפני פחות משנה.....

ואני נזכר בדברים ששכחתי.... ואני חושב.... מה שכחתי בשנתיים לפני שכתבתי?....


15.3.2009

חזל"ש!


אחרי שהתאוששתי קצת מהמסיבות בקרנבל, ואחרי שביקרתי באתרי התיירות המחייבים בריאו דילגתי לעיירה קצת יותר שקטה שנקראת על שם המשורר הלאומי של המקום. כאן במקום לגור בהוסטל אני גר אצל משפחה ממש נחמדה שמתייחסת אלי ממש יפה, והם אפילו נותנים לי להשתמש ברכב שלהם.
בעיר השכנה, במרחק של כ 20 דקות נסיעה, המשיך הקרנבל. כאן גם כל האנשים מתחפשים לכל מני דברים משונים, והילדים ממש משקיעים.

בגלל שפיספסנו בברילוצ'ה את הטיול ג'יפים המפורסם של חורחה, השבוע אני יוצא לטיול ג'יפים שרבים מתושבי האזור עושים לפחות פעם בשנה.
למעשה מדובר בחבילת "הכל כלול" ולא צריך להביא כלום!
מקבלים בדואר מכתב עם התאריך, וכרטיסי נסיעה בתחבורה ציבורית. כשמגיעים למקום (שהוא פחות מ4 שעות נסיעה מאיפה שאני) מקבלים בגדים, אוכל ואפילו נעליים! (הן לא ממש נוחות, אבל מילא). המגורים לא משהו, והשעות לא שעות, אבל בסה"כ החבר'ה ממש נחמדים, והנופים יפים.
מדי פעם גם עוברים רכבים כבדים יותר, אבל הכל מתואם מראש ויש לכולם ווקי טוקי כדי להגיד איפה הם. יש כל מני פירוטכניקה (פחות יפה מהזיקוקים, אבל יותר רועשת). אז אומנם רוב הזמן האוכל ממש לא טעים, אבל מה שממש מגניב, שהכל בחינם לגמרי!!! (אפילו אמרו לי שאני אקבל כ 100 שקלים ליום)
קוראים לאטרקציה הזו "Fill-Ups", אני לא מבין איך לא היה את זה בפוקון...

מיד לאחר האטרקציה הזו, אני חוזר ללימודים בטכניון (למעשה אני מפסיד את הימים הראשונים של הסמסטר בשביל זה, אבל מה זה משנה...)

אז ככל הנראה כאן תמו שידורינו לסמסטר זה, למקרה שפספסתם רשומה כלשהי, כולן מפורסמות כאן. אלבום התמונות יתעדכן בסוף השבוע.

אני רק אנצל את הבמה כדי לפרסם לכם אירוע נהדר שייתקיים בא' חול-המועד פסח, ביום שישי ה10.4.09. (רישמו ביומן!)
היום יתקיים ביער עופר (15 דקות מחוף הכרמל) והוא יהיה מלא בפעילויות מאוד נחמדות (טיולי אופניים, טיולים רגליים, ניווטים לכל המשפחה וניווטים תחרותיים, חידונים, שירה בציבור, שיעורי ריקוד ועוד ועוד) אני מזמין את כולכם להשתתף (זה כמובן בחינם) והיות ואני חלק מהצוות המארגן, אני גם מבקש מכולכם להשתתף.
לפרטים נוספים הכנסו לאתר http://www.ataraz.org/frazday.htm
או שפשוט התקשרו אלי (חזרתי לארץ אם עוד לא הבנתם.....)

הייתי בפריס עוד לא ברומא,
ראיתי את שבעת פלאי תבל.
באמריקה הצפונית וגם דרומה
אך אין מקום כמו ארץ ישראל !

וכמו גלויות של נוף יפות
תמונות בזיכרוני עפות
כמו בעד עדשה של מצלמה
בתרמילי אותן אשא
בכל מקום לכל מסע
קטעי פסיפס מתוך תמונה שלמה

שלום לך ארץ נהדרת
עבדך הדל נושא לך שיר מזמור
גם אם לעיתים נודד אני על דרך
מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור

צריחי המגדלים בירושלים,
וסמטאות השוק הצבעוני.
עתודאים מכתתים רגליים,
כדי לשמור מקום בכיתתי.
את האביב בספריה,
את המתרגל והמרצה,
את החלה ואת נרות שבת.

את ים המלח מול אדום
ואשת לוט צופה לסדום
ובקיץ שוב למלחמה.

שלום לך ארץ נהדרת
עבדך הדל נושא לך שיר מזמור
גם אם לעיתים נודד אני על דרך
מה טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור

האינטגרל הלא מסויים שבמחברת,
והאות היוונית מעל.
והרגשת הבית המוכרת,
בתוך עורקי זורמת כמו חשמל.

פלאפל זהר והחתוליה,
שווארמה חאזן עם שתייה,
ובליינים בפאב שבשכונה.
את הכרמלית ואת הים,
אחד אחד ואת כולם,
תמיד קורצים אומרים ברוך הבא!

שלום לך ארץ נהדרת
עבדך הדל נושא לך שיר מזמור
גם אם לעיתים נודד אני על דרך
מה טוב לנדוד - אך טוב יותר לחזור
!

3.3.2009

ריאו הרים סביב לה - האוהד האמיץ שוויק

שבוע טוב לכולם

לאחר שברחנו מהגשמים הטרופים באיליה דה מאו (אי הדבש) הגענו לתחנה סופית לרכבת זו - ריאו דה זינרו.
נסענו באוטבוס ¨סמי קאמה¨ שזו חצי מיטה~ ועד עכשיו כואבות לי הברכים.כאן יש מחלקות באוטובוסים: רגילים~ סמי קאמה~ קאמה וסופר קאמה (שזו אמורה להיות ממש מיטה כי כשנוסעים כל כך הרבה שעות זה כדאי... ) אבל אף אחד לא משתווה לקאמה סוטרה של הודו....
ריאו (נהר) דה ז'ינרו (של ינואר) נקראת כך כיוון שהפורטוגלים שמצאו את המפרץ כאן מצאו אותו בינואר~ זה לא מסתדר לי עם העובדה שלטענת בעלת האכסניה כאן השבוע זה יום ההולדת ה444 של ריאו~ אבל מה זה משנה~ העיקר שיש קרנבל!

ההגעה הראשנית לריאו מממש מרהיבה (כלומר אחרי שמתגברים על הקבצנים ברחובות) בכל אופק עליו מביטים ניצב הר מבודד מורם מכל הסביבה (כמו מצדה~ רק יותר גדולים ויותר ירוקים) ובשונה מכל שאר העולם~ על ההר הגבוה ביותר בסביבה לא מוצבת אנטנה סלולרית (שכמובן מוצבת על ההר השני בגובהו) אלא ניצב פסל ע-נ-ק של ישו הנראה מכל נקודה אפשרית בעיר.

הגענו ערב לפני מצעד המנצחות~ שזה המצעד הסוגר של הקרנבל~ שלמעשה דומה מאוד למה שסיפרתי לכם על המצעד של שבוע שעבר בפלוריאנפוליס. אומנם התחפושות יותר מרשימות והעגלות יותר גדולות והרקדנים יותר מקצוענים~ אבל זה התקזז עם המקומות הפחות טובים שהיו לנו. המוזיקה היתה אותה מוזיקה. המוזיקה היתה אותה מוזיקה. המוזיקה היתה אותה מוזיקה. המוזיקה היתה אותה מוזיקה. המוזיקה היתה אותה מוזיקה. המוזיקה היתה אותה מוזיקה. המוזיקה היתה אותה מוזיקה. המוזיקה היתה אותה מוזיקה.

רבצנו לנו על חוף קופה-קבאנה המפורסם~ וגם רחצה לילית עם הנערה מאיפנימה ומסיבת חוף ובערב יצאנו לשכונת לפה~ שזו שכונת עוני שמתמלאת במשטרה במהלך הלילה כך שיהיה בטוח לצאת לשם. זה היה המקום הכי מלוכלך שהייתי בו אי פעם (כולל הודו) אבל האווירה והאנשים הרוקדים ברחובות אפשרו להרגיש קרנבל אמיתי.

האוהד האמיץ שוויק
בראשון התמזל מזלנו והתקיים משחק הגמר של ליגת ריאוהקבוצה המובילה בליגה היא בוטהפוגו (שהפירוש המילולי של שמה הוא ¨יש לך אש?¨) היא הקבוצה שהקפטן שלה היה השחקן הברזילאי המפורסם פלא (תכלס אין לי שמץ של מושג אם זה נכון~ אבל גם לכם אין~ אז מה זה משנה...) ומולה התחרתה האנדרדוג המפתיע רזנדה.המשחק נערך באיצטדיון המפורסם מרקנה (ולא באיטריות-קנה) שהיה מלא כמעט לחלוטיןכשהולכים למשחק כדורגל~ חשוב מאוד להתאים את צבע החולצה. שגיאה בבחירת הצבע עלול לעלות לך בכך שתוכל לגלות ג'ל חדש לשיער שעשוי מליחת אדם טבעית.לכן הלכתי עם חולצה בצבע של אום אחרי שבררתי שאף אחת מהקבוצות לא בעלת צבע כזה.
לי אין נסייון רב עם משחקי כדורגל~ אבל פעם הלכתי עם ליאור למשחק של הפועל חיפה~הנסיעה לשם היתה דומה לנסיעה לקרית אליעזר~ רק שאוהדי הפועל חיפה הגיעו בפיאט אונו והאוהדים של בוטפוגו הגיעו עם כמה וכמה רכבות תחתיות.
כבר ברכבת הרגשנו את האווירה החמימה שהדלקנו את האוהדים לשיר את השירים שלהם בעודם מתופפים על קירות הרכבת כאילו היתה זו טילטולית של גולנציקים.בכניסה קנינו כרטיסים מאותו ספסר שמכר לנו את הכרטיסים ביום הקודם למצעד המנצחות~ עם האחוזים שג'ניפר הצליחה להוריד אותו במחיר~ אני לא בטוח שהוא אוהב אותנו יותר...
נכנסו למגרש בדקה או שתיים של איחור והגענו ליציע שלנו
האיצטדיון הענק הזה מרהיב כשהוא מלא באנשים~ אבל לא פחות מענינים הם הצלילים.גם לו הייתי עיוור הייתי נהנה מלשבת באיצטדיון שקריאות האכזבה מכל החמצה נשמעות כמו לצפות בשקיעה בפול היי דפנישין.מיד אחרי השער הראשון~ ביציע שמולנו הונפו עשרות דגלים שחור לבן (איזה צבע אתם הייתם בוחרים לקבוצה שקוראים לה יש לך אש?) אחרי שראיתי את הבלאגן שם החלטתי להצטרף לדוד מדוד צבעים.
רכשתי ב25 ריאל חולצת א' ראויה (כי כולנו יודעים מה אנשים חושבים על האום) וניסיתי להכנס ליציע של המשוגעים אחרי המחצית.כמובן שהיציע הזה היה מפוצץ לגמרי~ הדרך היחידה שלי למצא מקום היתה להשתמש בכישורים שלמדתי מפיטר פרקר ומצאתי את עצמי עומד על המעקה שמעל הכניסה ליציע. בימים כתיקונם הייתי חושש לשלומי במיקום שכזה~ אבל כיוון שמחכה לי צו מילואים מיד עם חזרתי~ חשבתי שמקסימום יהיו כמה גימ¨לים. הוראות הבטיחות העיקריות שהבהרתי לעצמי היו ¨אם ליפול - אז ימינה! ¨ חשוב להבהיר שבשער הזה הנושא של מרחב אישי מצטמצם לעניים אפ ופה~ פרט לזה כל חלק אחר בגוף הוא מושא לגיטימי להשענות לתמיכה ולתיפוף.
אבל האווירה שם היתה שווה את הכל! למרות שלא הבנתי את המילים שרתי בהתלהבות רבה
¨אפוי אקורדיון!¨
¨אין קרפיון!¨ (שאני מניח שזה קשור לצמפיון)
ומה שכן הבנתי
¨רזנדה פוטה¨
וכעשר דקות אחרי תחילת המחצית התחילה התקפה מתפרצת.
הדבר האחרון שאני זוכר זה את החלוץ עובר את המגן האחרון ובועט לשער ואז...
ואז הכל היה שחור לכמה שניות....
ואז הכל היה לבן לכמה שניות....
ואז שוב שחור...
ודגל ענקי מפוספס שחור לבן כיסה כמעט את כל היצע שעמדנו בו~ ומתחתיו האוהדים בהתלהבות אדירה צוהלים!
מאחורי היה אוהד שממש בכה~ זה היה ממש מצחיק....

בהצלחה לכולם.... נתראה בקרוב...