הכתבה הבאה פורסמה בעיתון "פקטור" - עיתון אגודת הסטודנטים בטכניון, המופץ גם בדפוס וגם בגרסא אלקטרונית לכ12,000 סטודנטים וחברי סגל.
גליון 23 עמוד 19 (עמוד 10 בגרסא האלקטרונית).
הכתבה המקורית (המופיעה כאן) קוצרה קלות בעיתן עצמו.
לעולם לא עוד
זאת לא עוד משלחת מגוונת המכסה את רוב תחומי הלימוד בארץ, וביניהם 14 סטודנטים שיצאו במסגרת אגודת הסטודנטים של הטכניון. זאת המשלחת החשובה ביותר היוצאת מדי שנה, אליה חוברים כמאה סטודנטים מכל המוסדות האקדמאים בארץ ישראל. זה “המסע לפולין”, מסע בעקבות אחד השיעורים החשובים ביותר בתולדות האנושות, שלימד את העולם כולו על גודלה
של שנאת חינם.
ההבדל המשמעותי בין ביקור במקומות לבין הלימוד והחשיפה הרבה שיש לנו לנושא בארץ הוא בטוטאליות, בהיקף, בצבע. לא מדובר בסרטון שחור-לבן, ולא בהקלטה מלאת רעשי רקע, אלה בהליכה באותם המקומות, באותם השבילים, ובאותם הנופים
בהם צעדו מילוני יהודים אל הסוף המר.
אחד מהמראות היותר מפורסמים, אבל מסוג המראות שלא ניתן להעביר באף אמצעי אחר באותה עוצמה, הוא זה של ערמות הנעליים. שורות שלא נגמרות של מאות נעלים מסודרות בערמות גדושות. אחרי ההלם הראשוני מהכמות, מתחילים להתבונן בפריטים השונים שבערמות הגדולות. מבחינים במידות הנעלים השונות, בצורות השונות, ובמה שנשאר מהצבעים. נעל עקב לבנה אחת סחפה אותי וגרמה לי לדמיין בערמה אחת את נעלי ה”נייקי” הבוהקות של אבי, מוטלות על כפכפי ה”רייף” של רועי, לצד ה”טימברלנד” של עמית, שמתחת למגפוני “אלדו” האדומות של ענת, וסנדל של מותג כלשהו של גל. פתאום לא ראיתי מוצג מוזיאוני, אלא אנשים, חיים, דמויות מלאות אופי, מוטלות בערמה אחת.
החיים במציאות בארץ גורמים לי להימנע מלהרגיש “קורבן”, ובביקור בתאי הגזים, ברחתי לשכלתנות. בכניסה למקלחות, למרות שהיו לפנינו קבוצות רבות, לא נוצר תור כלל. חשבתי לי באיזו יעילות תוכנן המקום, חשבתי מי היה מהנדס התעשייה וניהול המוצלח שקבע את הנהלים. חשבתי על מהנדס המכונות ששיפר את המגש שסייע לעובדי הכפייה להכניס את הגופות
לקרמטוריום, חשבתי על מהנדס החשמל שחישב את ההתנגדות של הגדר ההיקפית של המחנה, ועל מהנדס הבניין שתכנן את
הארובה.
עייני עברו גם על החברים מהאוניברסיטאות האחרות שעמדו איתנו צפופים בחדר הקטן. חשבתי על הפסיכולוג שקבע שלהשמיע את “ווגנר” על רציף המשלוחים יקל את העבודה, על איש התקשורת שידע להעביר מסרים כה חדים וברורים למילוני הרופאים עד כדי כך שישתפו פעולה, ועל איש החינוך, שידע להעביר לכל כיתתו את תורת הגזע.
הסתכלתי סביב על הסטודנטים של ארץ ישראל, וחשבתי על הסטודנטים של גרמניה בשלהי שנות ה 30. הם לא היו חיות,
הם היו סטודנטים כמונו. אחות של סבי סיפרה לי איך היא נתנה לחברים לספסל הלימודים לרפרנס מהמחברת המסודרת שלה, איך בקיץ הם היו יושבים בהפסקה על הדשא בפארק, ואיך אף אחד לא הרים את קולו כשנאסר על אחיה להיכנס לשערי הקמפוס, בגלל היותם יהודים.
בעודי הולך בין גדרות המחנה, מוקף בדגלי ישראל, מתגבשת בראשי המחשבה ש”לזכור” זו רק חצי עבודה. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להיות משענת איתנה לעמים הנרדפים בגלל גזעם. אולי במקום המסע לפולין, מסע להנצחת השואה הוא דווקא לצאת למילואים בדרפור, או לאסוף עוד מודיעין על המחנות בצפון קוריאה, ולוודא שאנחנו מקיימים את “לעולם לא עוד” באופן מלא.
נכתב לזכרם של אהרון ודב גינסבורג, אחיו של סבי, ולזכר האחרים, שעקבותיהם אבדו במהלך מלחמת העולם השנייה.
גליון 23 עמוד 19 (עמוד 10 בגרסא האלקטרונית).
הכתבה המקורית (המופיעה כאן) קוצרה קלות בעיתן עצמו.
לעולם לא עוד
זאת לא עוד משלחת מגוונת המכסה את רוב תחומי הלימוד בארץ, וביניהם 14 סטודנטים שיצאו במסגרת אגודת הסטודנטים של הטכניון. זאת המשלחת החשובה ביותר היוצאת מדי שנה, אליה חוברים כמאה סטודנטים מכל המוסדות האקדמאים בארץ ישראל. זה “המסע לפולין”, מסע בעקבות אחד השיעורים החשובים ביותר בתולדות האנושות, שלימד את העולם כולו על גודלה
של שנאת חינם.
ההבדל המשמעותי בין ביקור במקומות לבין הלימוד והחשיפה הרבה שיש לנו לנושא בארץ הוא בטוטאליות, בהיקף, בצבע. לא מדובר בסרטון שחור-לבן, ולא בהקלטה מלאת רעשי רקע, אלה בהליכה באותם המקומות, באותם השבילים, ובאותם הנופים
בהם צעדו מילוני יהודים אל הסוף המר.
אחד מהמראות היותר מפורסמים, אבל מסוג המראות שלא ניתן להעביר באף אמצעי אחר באותה עוצמה, הוא זה של ערמות הנעליים. שורות שלא נגמרות של מאות נעלים מסודרות בערמות גדושות. אחרי ההלם הראשוני מהכמות, מתחילים להתבונן בפריטים השונים שבערמות הגדולות. מבחינים במידות הנעלים השונות, בצורות השונות, ובמה שנשאר מהצבעים. נעל עקב לבנה אחת סחפה אותי וגרמה לי לדמיין בערמה אחת את נעלי ה”נייקי” הבוהקות של אבי, מוטלות על כפכפי ה”רייף” של רועי, לצד ה”טימברלנד” של עמית, שמתחת למגפוני “אלדו” האדומות של ענת, וסנדל של מותג כלשהו של גל. פתאום לא ראיתי מוצג מוזיאוני, אלא אנשים, חיים, דמויות מלאות אופי, מוטלות בערמה אחת.
החיים במציאות בארץ גורמים לי להימנע מלהרגיש “קורבן”, ובביקור בתאי הגזים, ברחתי לשכלתנות. בכניסה למקלחות, למרות שהיו לפנינו קבוצות רבות, לא נוצר תור כלל. חשבתי לי באיזו יעילות תוכנן המקום, חשבתי מי היה מהנדס התעשייה וניהול המוצלח שקבע את הנהלים. חשבתי על מהנדס המכונות ששיפר את המגש שסייע לעובדי הכפייה להכניס את הגופות
לקרמטוריום, חשבתי על מהנדס החשמל שחישב את ההתנגדות של הגדר ההיקפית של המחנה, ועל מהנדס הבניין שתכנן את
הארובה.
עייני עברו גם על החברים מהאוניברסיטאות האחרות שעמדו איתנו צפופים בחדר הקטן. חשבתי על הפסיכולוג שקבע שלהשמיע את “ווגנר” על רציף המשלוחים יקל את העבודה, על איש התקשורת שידע להעביר מסרים כה חדים וברורים למילוני הרופאים עד כדי כך שישתפו פעולה, ועל איש החינוך, שידע להעביר לכל כיתתו את תורת הגזע.
הסתכלתי סביב על הסטודנטים של ארץ ישראל, וחשבתי על הסטודנטים של גרמניה בשלהי שנות ה 30. הם לא היו חיות,
הם היו סטודנטים כמונו. אחות של סבי סיפרה לי איך היא נתנה לחברים לספסל הלימודים לרפרנס מהמחברת המסודרת שלה, איך בקיץ הם היו יושבים בהפסקה על הדשא בפארק, ואיך אף אחד לא הרים את קולו כשנאסר על אחיה להיכנס לשערי הקמפוס, בגלל היותם יהודים.
בעודי הולך בין גדרות המחנה, מוקף בדגלי ישראל, מתגבשת בראשי המחשבה ש”לזכור” זו רק חצי עבודה. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להיות משענת איתנה לעמים הנרדפים בגלל גזעם. אולי במקום המסע לפולין, מסע להנצחת השואה הוא דווקא לצאת למילואים בדרפור, או לאסוף עוד מודיעין על המחנות בצפון קוריאה, ולוודא שאנחנו מקיימים את “לעולם לא עוד” באופן מלא.
נכתב לזכרם של אהרון ודב גינסבורג, אחיו של סבי, ולזכר האחרים, שעקבותיהם אבדו במהלך מלחמת העולם השנייה.
