מה שבע?

חבר'ס, אתם חייבים לשמוע בדיחה שאני שמעתי הרגע משהו מהסרטים:

שר האוצר נכנס במסעדה רומנית אוכל צ'ורבה,
פתאום נכנס השר הפנים,
אז השר הפנים שואל אותו "כמה?"
אז השר אוצר אומר לו "שבע!"
אז שר הפנים אומר לו "מה שבע?"
אז השר אוצר אומר לו "מה כמה?"

הבדיחה האלמותית הזו ששגורה בפי כולם היא רק חלק מייצג קטן מאגדה הישראלית שנקראת הגשש החיוור.

הרבה אגדות יש לנו בהסטוריה הקצרה של מדינית ישראל, את ה"פרות הקדושות" הללו רבים שוחטים בשנים האחרונות,
האגדה על יוסף טרומפלדור, שתבע את המושג "טוב למות בעד ארצנו" נמצאת בחקירה מתמדת.
באופן כללי, מיתוסים ואגדות נועדו להעביר מסר חינוכי, "סלוגן" ברגע.
לא כולם יודעים מה היתה עבודתו היום יומית של האדם מזוקן על המרפסת אבל לכולם הוא מזכיר ש"אם תרצו אין זו אגדה", גם אם לא ברור מהוא הרקע של הזקן שעומד על הראש, אבל לכולם הוא מטיף "אנחנו נפריח השממה", לא כולם יכולים לזכור בדיוק באיזו משפחת פקעות רב שנתיות נמצאת הרקפת, אבל כל ילד יודע שאסור לקטוף אותה.

בכל רגע בחיים נוצרים זכרונות חדשים, ואלו, באופן טבעי כנראה, תופסים את מוקומם של זכרונות ישנים. זכרונות ישנים נדחסים לתמונות בודדות וחוויות מרוכזות.

שבע שנים (מה שבע?) עברו מאז נפל חברי הטוב רז מינץ, רז פיקד על צוות של גדוד "דוכיפת" שמנע מחולית מחבלים לפגוע בעולים לירושליים. מאז התגייסנו, לא ראינו אחד את השני הרבה. אחרי יום העצמאות ה53, הפעם הבאה שראיתי את רז הייתה כשבועיים לפני נפילתו, בה לשמחתי יצא לנו לעשות "שיחת גברים" האגדה מספרת שישבנו בפאב הנחשב באיזור על בירה קרה, המציאות מספרת שישבנו במכונית על מילק-שיק של יוטבתה בקרטון מהפיצוציה ליד הבית.

בשנים הראשונות לאחר הנפילה שלו, כל אדם עם מבנה שיער כמו שלו הזכיר אותו, גם אנשים שמנופפים בידיהם בהליכה העלו זכרונות. דוכיפת לא הזכירה את ע' הלל, והקונטצה הראשונית לנגב היתה לנגביסט שאוחז בו במסע הכומתה.
אחרי שהשתתחרתי, אוהדים של קבוצות ספורט הזכירו לי אותו, והמשקה דר' פפר.
בתחילת הלימודים נזכרתי בלימודים המשותפים שלנו בתיכון, ונזכרתי בו כשהשתמשתי במחשבון, כשאכלתי "כריך" בהפסקות עשר, וכשהינו צריכים להעביר מספרים לבסיס הקסה-דצימלי.

(מה כמה?) מאז תחילת הלימודים, גם הזכרונות הללו נדרסים, המחשבון כבר מקושר לטלפון של לאוניד, הכריך ל"קוזי" - תיק האוכל של מושיק (שלא באמת שותה אורנג'דה), והמספר ההקסה דצימלי כבר לא באמת בשימוש. גם הספרדי הכפול כבר לא מובהק כפי שהיה, והיום יש גם זכרונות מהסינטה ונתקה-בורגר.

זו הרגשה נוראית, ההרגשה ש"שכחת" את החבר הכי טוב שלך.

הדבר שמנחם, היא העובדה שלרז היו הרבה תכונות שהטביעו בכולנו קימורים שיכולים להפוך לאגדה בפני עצמה, וכך, אנחנו זוכרים אותו ומנסים "לעקוב" אחר דרכו.
ה"דבק" של החבר'ה שמסוגל לפייס בין הצדדים,
החכם שיודע הכל על הכל (וזכרו שבתקופה ההיא לא היה ויקיפדיה!)
והכי חשוב היועץ האמתי, שיכול לא רק להגיד מהיא הדרך הנכונה אלא גם מהיא הדרך הנכונה לך.

דמעות אמיתיות עולת בעיני כשאני מבין שמספר הסיפורים שאני יכול לספר על רז קטן. אבל ליבי מתמלא בגאווה עזה כשאני עומד מול הדברים שעליהם רז השפיע עלינו. מהדברים הגדולים כמו יום הסיור בכרמלית ויום רזי הארץ ועד הדברים הקטנים היום-יומים, של סובלנות, עזרה ואהבת הזולת, ועמידה על עקרונות ללא פשרות עם דיון מנומס אבל חד וחריף ומלא הערכה לדעות מנוגדות.

ביום ראשון הקרוב, י"ח בחשוון תתקים האזכרה של רז.
השנה, לצערי, לא אוכל להיות שם. אבל אני מזמין את כולם, גם אם לא הכרתם את רז, להכיר אותו.
על הרבה דברים בחיים אומרים שעושים את זה בשביל עצמך, ולא בשביל האחרים, אבל באזכרה של רז, חשוב לנו מאוד שיהיו הרבה אנשים. שיכירו את הצדדים השונים, ושיספרו את הסיפור.
האזכרה ביום ראשון, בשעה 15:30 בבית העלמין בצור שלום (מאחורי הקריון)
לפרטים נוספים על רז ולפרטים על האזכרה, אתם מוזמנים להכנס לאתרז, וגם להדליק נר זכרון אם אתם מעוניינים.
www.ataraz.org

חלק חשוב מהאזכרה, הוא הלימוד, שמעיד על כך שהנפטר השאיר אחריו מורשת של אנשים שאכפת להם, ובכך אומרים, הנשמה עולה מעלה.
הדעה הרווחת היא שמדובר על לימוד תודה. הפרשה בשבוע הבא היא פרשת חיי שרה. ואפשר ללמוד מכאן ופעילויות לילדים אפשר למצא כאן. את הקריאה בזמן האזכרה מתהילים קי"ט אפשר לשמוע כאן.
אני באופן אישי מאמין שגם את תלמדו דברים אחרים (ואפילו איפיו"ח) ותקדישו את הלימוד לרז, זה יעבוד.
וכמובן, הכי טוב זה פשוט להתענג על השירים של כוורת.

וזכרו!
אל תסתכל על הפסנתרן, תסתכל לו על הידיים!