בחול המועד השנה, החלטתי שאני לא מוותר על המנהג הקבוע, ויוצא לטייל.
כיוון שפיספסנו כבר 4 ימי לימודים (וצפוי עוד יום כזה בשמחת תורה) החלטנו שנצא בשישי לציפה ודאית גלותית IV - אתגר המים הלבנים.
התחלנו בביצוע סקר שוק והגענו לעסקה לא רעה שבה אנחנו יכולים לשכור רכב ב 25 דולר ליום. כשהגענו לקחת את הרכב, הסתבר לנו שאנחחנ וצריכם להוסיף עוד 13 דולר ליום על ביטוח, ועוד 11 דולר ליום על נהג נוסף (כדי שאני לא אאלץ לנהוג כל הדרך) ועוד 2 דולר מס (ובנוסף, כמובן מע"מ של 7%).
אבל לפחות קיבלנו GPS בלי לשלם עליו, כי לא היה להם כוח לנתק אותו מהרכב שלנו.
התחלנו את הנסיעה אחרי שוודאנו שאנחנו זוכרים את כל חוקי התנועה המוזירים של אמריקה (מותר לפנות ימנה באדום, אם יש ירוק שמאלה, זה לא אומר שאתה יכול באמת לסוע שמאלה, כי גם למי שבא מולך יש ירוק - כמה הגיוני...)
הקול הנשי במכשיר הGPS הבהיר לנו מהר מאוד למה בחרו המתכננים לשים קול נשי במכשיר - כדי שהמשתמשים ידעו כבר משמיעה עד כמה איכותית יכולת הנווט של המכשיר.
תחילת הסיעה הייתה על הכביש המהיר I79 צפונה. במהלך כל הנסיעה היינו מוקפים בעצים בשלבי שלכת שונים. מה שמוביל למחזה מאוד צבועני בשלל גווני חום-אדום-ורוד ואפילו סגול. בעוד בגן בארץ העונה הכי צבעונית היא האביב, כאן הסתו צבעוני הרבה יותר ולא מסתכם בנחליאלי וחצב.
לאחר שעתים וחצי חלה תפנית דרמתית בנסיעה! פנינו ימינה לכביש I90. והמשכנו בנוף זהה. אני מניח שלו היתה לי השכלה כמו של אורי האגרונום, הייתי מרותק מסוגי עלי השלכת השונים. אבל כיוון שני לא, הנושא התחיל קצת לשעמם ונתקפתי געגועים לארץ שבה בנסיעה במשך זהה עוברים מנוף של הר מושלג למישור בזלתי, גבעות ירוקות חופים זהובים ומדבר (ואפילו אפשר לצוף בוודאות על אגם מלוח).
אז החלתנו לעצור להתרעננות בפונדק ורדה.כיוון שלא מצאנו משהו דומה, החלתנו לעצור אצל הM הצהובה המוכרת.
לוטם קנתה המוברגר בדולר, אני קניתי צ'יפס בדולר ומילקשיק בדולר ורק מושיק קנה אורנג'דה. שאלנו אותנו "מה יש לך מאורנג'דה מושיק?!" והוא אמר שיש לו מבחן עכשיו, ורק לאחריו הוא יחליט אם הוא מצטרף אלינו או לא.
המשכנו בנס
יעה לאורך אגם אירי. לקרא לדבר הזה אגם, כשאנחנו קוראים לשלולית שנשארה מהכנרת "ים" זה מאוד משעשעש. ואחרי כשעתיים נוספות של נסיעה ושני מקטעי כביש אגרה הגענו לצד העליון של מפלי הניאגרה.עצרנו בנקודה שנקראת שלושת האיים ששם רואים את הזרימה המטורפת של המים לפני מפל. ואת מה שנראה כמו אדים שעולים מהאיזור.
בין קנדה לארה"ב מחבר "גשר הקשת" ובכל אחת מהגדות ניצב מעבר גבול לכניסה למדינה השכנה. כיוון שלא בודקים אותך ביציאה, אלה רק בכניסה, קרו מספר מקרים של אנשים ששכחו את הדרכון שלהם ולא הורשו להכנס לקנדה, כשניסו לחזור בחזרה לארה"ב - גם לשם לא הורשו לכנס ונשארו "תקועים" על הגשר. (אז אל תשכחו דרכון!).
שילמנו גם את האגרה לגשר הזה ונכנסנו לקנדה לאיחוד המרגש עם ליאת שנראתה זוהרת מתמיד. הצטלמנו מחובקים, עם המצלמה שלי, עם המצלמה של לוטם, עם המצלמה של ליאת, ועם המצלמה של ידיד של ליאת מהלימודים, איתי. (אף פעם לא הבנתי למה צריך לצלם מלא פעמים אם המצלמות דיגיטליות). ורק מושיק הצתלם עם אורנג'דה! שאלנו אותו "מה יש לך מאורנג'דה מושיק!?" אז הוא שלח לנו סמס שהוא החליט להצטרף אלינו והוא יגיע למחרת.
צהלות שמחה רבות בקעו מגרונינו, וחיפשנו דרך לבטא את השמחה. אומנם החג היחיד שבו אנו מצווים מהתורה לשמוח הוא סוכות, כשראינו אנשים מחופשים לדרדסים, הנחנו שמנהגי פורים יכולים להתאים גם הם. רכשנו לנו גם תחפושת דרדס וקיבלנו במתנה שייט לתוך המפל על סירה שנקראת MAID of the MIST. המילה MIST למי כמוני לא יודע, זו מילה לרסיסי המים העולים לאוויר בשל שצף המים העז. בתחילה זו הייתה הרגשה מוזרה שיש מילה שאין לה תרגום ישיר לעברית. אבל במחשבה מעמיקה, למרות שהיה לי קשה לראות את ההבדלים בין מפל התנור למפל הפרסה (המפל הגדול מבין השניים), התופעה הזו של רסיסי מים שעולים בגלל זרימה חזקה יתכן ונעלמה מעינו של דובר השפה העברית הקדום.
השיט בתוך אגם אונטריו שאילו זורמים המים וצפיה במפל המים האדיר הזה גורם להבנה שיש דברים שלא עוברים בתמונות ובווידאו (אולי בהיי דפנישן כן, עוד לא צפיתי בטלוויזה כזו). נחשול המים האדיר היורד בכל שניה ומרסק על הסלעים כקצף לבן ואוורירי ממש נראה לא אמיתי גם כשהוא מרטיב את תחפושת הדרדס החדשה שלך.
במפל נופלים כ2400 מטר מעוקב של מיים בשניה כלומר בכ12 יום ממלא את כל הכנרת (ממצב בו היא יבשה לגמרי). המפל נופל מגובה של כ51 מטרים לאגם בעומק של 56 מטרים. הזרימה של המיים היא כל כך חזקה שהיא מכרסמת כמטר וחצי מהסלע בשנה ("מים ישחקו אבן באבו-אבוע..")
לאחר השייט והסיור בסביבת המפל ובאיזור התיירות הצבעוני שבנו סביבו (שכולל גם מינ
י כרמלית), נסענו לעיירה סמוכה שנקראת "ניאגרה על האגם". העיירה הציורית הזו ידועה בכרמים הרבים שיש בה, וברבים מהם מוצבים ייקבי בוטיק המציעים טעימות חינם מתוך תקווה שתרכוש אח"כ גם את היין שלהם. ואם מציעים לנו חינם, וודאי שנקח! אז אני טעמתי יין אדום, ליאת טעמה יין לבן, לוטם טעמה יין קינוחים - ורק מושיק טעם אורנג'דה! שאלנו אותו "מה יש לך מאורנג'דה מושיק?!" ופתאום הוא הודיע לנו בצער שהוא לא יוכל להגיע לאיחוד המרגש. מזל שהיה לנו את כל היין הזה להטביע את יגונינו, כי הרי יין ישמח לבב אנוש, ובשורות רעות מדכאות, אז בסה"כ יצאנו פייטים, וככה גם לא הייתה בעיה להמשיך לנהוג. אז לאחר השקיעה שמנו את פעמינו (או ליתר דיוק את 6 הפעימות של המכונית) לכיוון טורנטו.התחנה הראשונה שם הייתה בדירה של ליאת, שהסתדרה בדירת סטודנטים הזויה שממש לקוחה מסיט-קום אמריקאי. שני שותפים מקסימים, בעל הבית שגר במרתף. כולם חיים בקומונה אחת של צחוקים. לאחר שהכנסנו את הציוד יצאנו לרובע האיטלקי, רחוב קולג', שבו ממוקמים רבים ממקומות הבילוי. לאחר חיפוש חנייה מאומץ כמו בתל-אביב, הלכנו על הרחוב וצפינו במקומות השונים. רחוב גדוש וארוך של מועדונים בתי קפה, פאבים לכל סוגי הקהל ולכל סוגי המוזיקה - והמשותף לכולם - כולם נסגרים ב2:00, ולא מגישים אוכל אחרי 12.... וכל כך רצינו צ'יפס בטטה.
כשחזר
נו לרכב גילינו פתק צהוב קטן על החלון שרמז לנו שחנינו במקום אסור כי אין לנו "מדבקה איזורית" (איך לעזאזל היינו אמורים לדעת שצריך כזו!?). לפחות בטורנטו הקנס הוא סביר, 30$ ולא כמו בארץ 100 שקל! החוויה הזו גרמה לנו להבין שמוטב להשאיר את הרכב בחנייה אצל ליאת ולהשתמש בתחבורה הציבורית המעולה כאן.מערכת משולבת של אוטובוסים חשמליות ותחתית, הכל בכרטיס אחד - והמחיר - ללא תחרות!.
לחברת החתחבורה הציבורית קוראים The Toronto Transit Commission או כפי שהיא מכונה בפני המקומיים TTC. הססמא אומרת "גברת, ברכב אל תתסעי! יש TTC !"
בבוקר המחרת יצאנו לסיור בעיר עם ליאת, הלכנו באיזור של היאפים, שם יש חנויות הזויות מעוצבות ביחד עם באסטות של סינים. ומלא מכוניות צבועות בצבעים משעשעים. לאחר מכן הלכנו לשוק ששם היה מאוד משעשע, כשאתה נכנס לשוק אתה מרגיש כאילו אתה בתוך שוק, רק עם מבטא קנדי. באסטיונר לקישואים שמציע הנחה לאנשים שנראים טוב (וכמובן "לא לא אדוני, לך לא מגיע הנחה"). בסטיונר לשטרודלים שאומר שלפתוח את היום בלי שטרודל זה כמו לפתוח את היום בלי אור השמש (שזה לדעתי קורה כאן לא מעט בחורף). והשיא באסטיונר שמוכר סלט תפוחי אדמה "תקנו סלט תפוחי אדמה! - זה כמו גלידה - רק עם גושים...". ליאת ולוטם קנו קערת פירות, אני קניתי לי מיץ, ורק מושיק קנה אורנג'דה! אמרנו לו: "מה יש לך...." (כבר הבנתם את הקטע נכון?)
אח"כ עברנו באיזור בית הובוילר, שבו יש כל מיני בתי עסק עם קונספט ברור.
חנות שבה מיצרים שוקולד מפולי קקאו גולמיים, מבשלת בירה. חנות לדגמי מכוניות, חנות למערכות קולנוע ביתי. ומעניינת במיוחד החנות עם המוצרים של עיצב תעשייתי, בה ראינו המון המון רעיונותו שהיו יכולים להיות מוצר של הקורס "תכן המוצר" (וגם בלי קשר זה היה ממש מגניב).
בלילה הוזמנו למסיבת בית של החברים של השותף של ליאת.
דמיינו בית עם מלא חדרים, חשוך לגמרי, עם מלא שנקינאים קיצוניים גודשים אותו - ומוזיקה שלא עובדת.... היה הזוי ומעניין גם יחד.
לאחר מכן ליאת היתה
צריכה ללמוד למבחנים, אז הלכנו לאיזורי התירות היותר מפורסמים, עם המעבורת הפלגנו לאים שממול לעיר, כדי לצפות ב"קו השמיים" ולחזות ב"מחט של טורנטו" שהוא מגדל תצפית ותקשורת המתנשא לגובה של 553 מטרים. קומת התצפית היא בוגבה של 342 מטרים ובה יש רצפת זכוכית, שזה די מגניב, ואפילו טיפה מפחיד. מהתצפית עצמה אפשר לראות ממש למרחקים, ובים טוב, אפשר אפילו לראות את החרמון.ההרגשה על האיים הייתה של מושב בגליל, שזה די מגניב בהתחשב בעובדה שזה רק 6 דקות בסירה. אם אתה מספיק עשיר אתה יכל לקנות לעצמך סירה, ולשוט כל יום לעבודה (המרינה ממש במרכז העיר) ובכך להמנע מהפקקים.
בלילה הלכנו ללנוה פארק של טורנטו שנקרא "ארץ הפלאים של ק
נדה" שהוא בבעלות סיזר פוינט שהם מובילים ברכבות ההרים בעולם. היה מגניב לאללה, הלכנו לשם בלילה בגלל שיש להם קטע כזה בחודש שקודם לליל כל הקדושים בו ברחובות הלונהפרק מסתובים אנשים מחופשים למפלצות ומנסים להפחיד אותך. נחמד.הקטע הזה של לפני ליל כל הקדושים מחרפן כאן את המקומיים, בהמלצתו של קלם, השותף של ליאת, הלכנו ל"מצעד הזומבים" מעל ל1000 אנשים, פרטיים לגמרי, שהחליטו להתחפש לזומבים ולצאת לעדלאידע ברחובות העיר בחיפוש אחר "מוח" לאכול. ממש נחמד לראות את הכמות של האנשים ששתפו פעולה, ואיך הם נשארים בדמות לאורך כל המצעד.
לקינוח עשינו סיור באוניבסיטה של ליאת (או בשמה הרשמי "האוניברסיטה של טורנטו") וראינו כמה מבנים עתיקים מאוד יפים (שאפשר לדמיין סוסים רצים בהם מבעד לשערים) וכמה מבנים חדשים ממש מדליקים (שאפשר לדמיין חלליות מרחפות עוגנות ליידם).
מיד כשעזבנו התחיל לרדת גשם, ובנסיעה לילית ארוכה, עם עצירה במסעדת נהגי משאיות, חזרונו לפיטסבורג עיר האורות כדי לגלות 54 הודעות שלא נקראו...
אז כמובן, לפני שאסיים, תודה רבה לליאת על האירוח המטריף!
אלבום התמונות מטורנטו
----
אתמול הספקתי ללכת כאן להקפות (שאת השתים האחרונות עשינו סביב לגדר שסיפרתי לכם עליה בשבוע שעבר). היה ממש נחמד, אבל פתאום חשבתי על זה, שלמעשה אנחנו רוקדים ושמחים עם ספר החוקים - איזה דבר יפה זה אומר על העם שלנו. אתם מדמיינים אנשים משתכרים ומתחילים לנשק את הספר "דיני מיסים" או את ספר ההסטוריה המקומי?
ובלי קשר מאוד מעניין אותי אם למישהו יש את הכלים לבדוק. כמה, באחוזם, מהתורה היא חוקים, כמה סיפורים וכמה שושלות? (אני מתכוון אחוזים בספירת מילים או עמודות).
אחרי החגים מהנים לכולם!
