7.5.2011

"עשורז - ציוני דרך בזכרון המתמשך"


קטע שלי מתוך תוכנית רדיו של אבא של רז לזכר בנו.

הקטע נכתב על-בסיס הרשומות שלי מיום הזכרון לאחר חמש שנים, ומהאזכרה לאחר שבע שנים.

התוכנית תשודר ברדיו האיזורי משעה 13.00 עד 14.00 בצפון: רדיו צפון ללא הפסקה 104.5 וגם 101.5 ומשעה 16.00 עד 17.00 במרכז: רדיו ללא הפסקה 103.

ותועלה גם לאתרז

---

אני זוכר כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי, בימי הזיכרון, המורה הייתה מספרת על גיבורי החיל, שהקריבו את עצמם למען מדינית ישראל.

אני זוכר בזמן הצפירה הייתי מביט מטה, אל האספלט האפור של חצר בית הספר, ומדמיין בראשי תמונות שאז נראו לי כמו מלחמה. את התמונות שראינו בטלוויזיה של טנקים, של נגמ"שים ושל פיצוצים בשחור לבן, מדמיין את צליל הצפירה הצורם באוזניים כרעש ומהומה של מנועי טנקים, ירי תותחים ומעוף מטוסי קרב. הייתי מדמיין את השקופיות של החללים שנפלו, מוקרנים על המסך במהדורות החדשות במסגרת מרובעת לצד הנפשה של נר.

אני זוכר שהיה בליבי עצב על "חללי מערכות ישראל" הלא הם "יפי הבלורית והתואר"...י

אבל כבר כמעט 10 שנים שבצפירה אני לא מדמיין טנקים.

היום, בזמן הצפירה, אני מדמיין ריצה יחפת רגליים על חוף ים נהדר ביוון, אני מדמיין מועדון ריקודים ומסיבות, אני מדמיין שיחות על בחורות, אני מדמיין תוכנית מצחיקה בטלוויזיה, אני מדמיין מעשי קונדס בטיול השנתי, מעשה טוב בתנועת הנוער. אני משחזר בראשי מערכונים של פלטפוס, אני מדמיין הופעה של כוורת.

כבר במחצית הראשונה של הצפירה, חיוך רחב עולה על שפתי.

אני משחזר נסיעה ברכבת, אני נזכר במילק שייק של יטבתה, בבלאדי מרי, כריך עם לבנה, פחית קולה, ומצבת שיש.
אני חושב על זה שבארגון של המקומות בחתונות, צריך מושב אחד פחות בשולחן של הצעירים, ושולחן אחד יותר באזור של המבוגרים.


בזמן הצפירה אני חושב על רז מינץ - חבר שלי.


צליל הצפירה מזכיר לי את צלצול הטלפון שבישר לי הבשורה המרה.

אני מנסה לדמיין איך זה היה אם הייתה מצטרף אלינו לטיול אחרי הצבא?

אני מנסה לשער מה הייתה הולך ללמוד ואיפה?

אני מתאמץ לדמיין מה הייתה אומר על האהבה הקודמת שלי, ומה הייתה ממליץ בשביל למצוא את הבאה?

מה הייתה חושב עכשיו על המצב הכלכלי? איך מתמודדים עם ההפיכה במצריים? מה לדעתך הגישה הנכונה להביא לשחרורו של גלעד שליט?

בכל רגע בחיים נוצרים זיכרונות חדשים, ואלו, באופן טבעי כנראה, תופסים את מקומם של זיכרונות ישנים. זיכרונות ישנים נדחסים לתמונות בודדות וחוויות מרוכזות.

בשנים הראשונות לאחר הנפילה שלו, כל אדם עם מבנה שיער כמו שלו הזכיר אותו, גם אנשים שמנופפים בידיהם בהליכה העלו זכרונות. דוכיפת לא הזכירה את ע' הלל, והקונוטציה הראשונית לנגב הייתה לנגביסט שאוחז בו במסע הכומתה.
בתחילת הלימודים האקדמאים נזכרתי בלימודים המשותפים שלנו בתיכון, ונזכרתי ברז כשהשתמשתי במחשבון, כשאכלתי "כריך" בהפסקות עשר, וכשהיינו ממתינים במתח לתוצאות הבחינות.


מאז, גם הזיכרונות הללו נדרסו, המחשבון כבר מקושר בראש לפעולות חשבוניות, הכריך לג'ינג'ית החמודה שפגשתי בקפיטריה של האוניברסיטה, ואת כתובת האתר שבו מפורסמות תוצאות הבחינות אני זוכר בעל-פה עד היום.

זו הרגשה נוראית, ההרגשה ש"שכחת" את החבר הכי טוב שלך.

הדבר שמנחם, היא העובדה שלרז היו הרבה תכונות שהטביעו בכל חבריו קימורים שמשפיעים עלינו עד היום, וכך, אנחנו זוכרים אותו ומנסים "לעקוב" אחר דרכו.
ה"דבק" של החבר'ה שמסוגל לפייס בין צדדים שרבים,
החכם שיודע הכול על הכול

והחשוב מכל, היועץ האמתי, שיכול לא רק להמליץ מהי הדרך הנכונה אלא גם מהי הדרך הנכונה לך.

דמעות עולת בעיני כשאני מבין שמספר הסיפורים שאני יכול לספר על רז קטן. אבל ליבי נמלא גאווה עזה כשאני עומד מול הדברים שעשינו בעקבות ההשפעה של רז. מהדברים הגדולים כמו יום רזי הארץ, ההצלחה בלימודים ובעבודה, ועד הדברים הקטנים היום-יומיים, של סובלנות, עזרה ואהבת הזולת, ועמידה על עקרונות ללא פשרות תוך קיום דיון מנומס אבל חד וחריף ומלא הערכה לדעות מנוגדות.

אז רז מעולם לא יידע מה זה פייסבוק, ואני לא באמת יודע מה הוא חושב על תמונת הפרופיל שלי,

אבל אני יודע,

שגם כשאנחנו לא מודעים לכך,

הוא משפיע על הבחירות שלנו

ועל המעשים שלנו

יום-יום.

7.9.2010

חיי כלב

חיי כלב, קור כלבים, כלב של בנאדם.

בעברית, הביטוי "כלב" מתייחס כמעט תמיד למשהו שלילי.
אבל ידוע לכול ש"כלב הינו ידידו הטוב ביותר של האדם".

בלילה שבין שבת לראשון, מת הכלב הזקן שלנו "דואי", 13 שנים זה גיל מופלג לכלב מזן "כלב זאב" (רועה גרמני). באופן אירוני, בדיוק יצאתי לקנות לו חבילת בונזו חדשה כשראיתי שהוא מסרב לקום משינתו למרות קריאותי החוזרות והנשנות.


דואי היה כלב טוב, שמר על הבית באדיקות, אך היה מכניס אורחים לבבי.
קל להבין למה אומרים שכלב הוא ידידו הטוב של האדם. מי שמכיר כלבים מקרוב, ואת דואי בפרט, יודע שההנאות של החיים שלו הן לרצות את בעליו ("כשאתה מרוצה - אני מרוצה" במובן הכי פשוט)

אז אומנם זה כלב, אבל ללא ספק הוא היה תוספת יקרה ונעימה למשפחה שלנו ב13 השנים האחרונות.
וללא ספק נתגעגע המון.

(*לכל המנצלים את האינטרנט לדברים שלליים, לפני יותר משנה הותקנה בביתינו מערכת אזעקה מתקדמת)

24.6.2010

דבר הבוגרים - נאום סוף תואר

כאן תוכלו לקרא את הדברים שנשאתי בטקס קבלת תואר "מוסמך למדעים בהנדסת תעשייה וניהול" בטכניון בשנת תש"ע (2010).

הנאום נכתב לארח התיעצות עם גרעין החברים, ולאחר עידון נדרש למעמד, ולאחר לחצים "פוליטים" מצד מארגני הטקס.

בשורה התחתונה, כולנו ממליצים ללמוד בטכניון בכלל, ובפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בפרט.
הביקורת הנשמעת הינה מתוך אומונה בצורך בשיפור מתמיד.

קריאה/צפייה מהנה!

----------------------------------------------

ערב טוב, הקהל מתבקש לכבות מכשירים סלולרים ולא לנשוף בוובוזלות.

נשיא המדינה, מר שמעון פרס,
ראש-הממשלה, מר בנימין נתניהו,
הזמרת היוצרת, הגברת אפרת גוש,
ממלאת מקום ראש העיר, הגברת חדווה אלמוג,

אנשי הסגל, המשפחות ועמיתי הבוגרים היקרים.

לפני יותר מארבע שנים, ניצבנו בפני החלטה משמעותית, מה ללמוד והיכן.

מתוך הבנה כי לימודי התואר יהוו את אבן הדרך הראשונה בכיוון בו אנו מעוניינים להתקדם, שקלנו מספר גורמים מרכזיים:

- עניין ותשוקה אישית בחומר הלימוד.

- רמת הלימודים והאפשרות להתפתח.

- אפשרויות ההמשך, והתעסוקה לאחר סיום התואר.

את העניין כל אחד מצא בדרכו שלו. למשפחות היושבות כאן היום חלק מכריע בעיצוב ההחלטה הזו.

חלקן עודדו לקחת חלק בתיקון מכשירים בבית,
אחרות, ערבו בקבלת ההחלטות החשובות במשפחה,
וכולן הציבו את הלימודים במקום חשוב בסדר העדיפויות כבר מגיל צעיר.



בבחירת מוסד הלימודים עמדו בפנינו כל האפשרויות השונות. הבחירה בטכניון אינה טריוויאלית, שמו של הטכניון הולך לפניו גם בצדדים שמקשים על ההחלטה.

~ תחשבו על זה, חזרנו מהטיול, רצינו להמשיך להינות, ואז אומרים לך שהאפשריות שלך הן: פאבים בתל-אביב, דשא בבאר-שבע, בבין-תחומי של את הבנות של כל המי-ומי או שיח אקדמי משובך עם עתודאים בטכניון והכרמלית.... החלטה קשה...

אבל מצד שני, יש רק מקום אחד שישאיר את האמא הפולנייה שלנו מרוצה...~

רמת הלימוד הגבוהה, ושמו של המוסד הביאו אותנו להכרעה ללמוד כאן.

במהלך הלימודים נתקלנו באתגרים רבים, דרישות אקדמיות גבוהות, מחסור בזמן, מבחנים ארוכים ועוד דברים שדרשו מאיתנו להיות במיטיבנו, ואנו ניצבים היום כאן בגאון אחרי שעמדנו בהם.

אנשי הסגל המעולים של הפקולטה לימדו אותנו כי שאיפה למצוינות ומחשבה ביקורתית הן אבני היסוד של האווירה הטכניונית. לכן חשוב לנו להגיד כי מצאנו את עצמנו לא אחת עומדים מול מסוכות הנובעות מבירוקרטיה מיותרת, קיבעון מחשבתי, ואטימות מצד בעלי תפקידים.

התעלמות מתמשכת מנושאים אלו עלולה להוביל לירידת קרנו של הטכניון.

למרות המגבלות הכלכליות, במדינה בה אנו חיים, מחסור במשאבים לעולם אינו תירוץ לחוסר מצוינות.

כפי שבחברות ההזנק הרבות שקמות בארץ מתמודדים עם מחסור במשאבים ולמרות זאת מוצריהן עולים בעשרות רמות על המתחרים בעולם, בעלי תקציבים גדולים יותר.
כך על האקדמיה בכלל, והפקולטה בפרט, למצוא פתרונות יצירתיים שיאפשרו לה למשוך ולשמר את הטובים, ולתגמל את התורמים לה בדרכים שאינן בהכרח חומריות.

ניתן לציין דוגמאות מעשיות:
- עידוד פרויקטיי גמר המתמקדים במערכות מתקדמות לשירות הסגל והסטודנטים כמו מעקב אחרי מילוי דרישות התואר.
- שמירת קשר ושיתוף פעולה עם בוגרים.
- ועוד.

ארשה לעצמי להתאים את מילותיו של יאנוש קורצ'אק לעולם האקדמי:
הדואג לימים - משתתף בכנסים
הדואג לשנים - מפרסם מאמרים
הדואג לדורות - מחנך אנשים.

הקשבה כנה לדעות הסטודנטים, ויצירת מערכת תמריצים נכונה המתאימה לזמננו, תוביל להירתמות המובחרים לשימור ושיפור ההילה האופפת את המוסד.

בנוסף על האתגרים הללו, אף אחת משנות הלימודים לא הייתה כסדרה, בשנה הראשונה מלחמת לבנון השנייה, לאחר מכן שביתת הסטודנטים, שביתת המרצים, ולסיום - מבצע עופרת יצוקה.

רבים מבין הבוגרים והסטודנטים היושבים כאן, ואף כמה מחברי הסגל, נמנו בשורות המילואים בשנים האחרונות. בזכותם, אנו יכולים להתרכז כאן, ובזכותם השקט והביטחון הנדרשים לקיום תקין של הלימודים, תודה!

ישנם יתרונות בשירות מילואים, הניתוק מהשגרה מאפשר ומעודד את היצירתיות והחשיבה "מחוץ לקופסא" שכל-כך נחוצה בכלכלה של היום, ובכל תחומי החיים. אולם הניתוק הזה פוגע בצורה משמעותית בלימודים.

הפקולטה שלנו, יותר מכל הפקולטות האחרות פעלה בכדי לצמצם את הפגיעה בחיילי המילואים. ואנו קוראים מכאן להמשיך בשיתוף פעולה לחיזוק מגמה זו.

- על המזכירות והיועצות להמשיך לתת יחס אישי ולוודא כי הסטודנט מודע לכלים העומדים לרשותו. ~חיילי המילואים יודעים שנילי התקשרה באמצע המלחמה ושאלה אם אנחנו צריכים שמיכה או כל דבר אחר. אולם פרט לזה חשובה גם מודעות השירות בימי השגרה~

- על אנשי הסגל למצוא חלופות שאינן פוגעות ברמה האקדמית מחד, ומאידך מאפשרות לסטודנט להיכנס חזרה ללוח הזמנים האקדמי ככל עמיתיו הסטודנטים.

- על הסטודנטים האחרים למנוע מ"טרמפיסטים" להכביד על העגלה, ולסייע לחברים להשלים את הפערים מתוך תחושת ערבות ורעות.

ולבסוף אנחנו הבוגרים,

אנחנו מודים לאנשי הסגל, לפקולטה ולכל בעלי התפקידים שהעניקו לנו את הפלטפורמה הטובה ביותר בארץ ללימודי הנדסה.

אנו ניצבים כאן היום כבר כחלק פעיל בכלכלת ישראל. כבר היום ברור כי ההחלטה ללמוד בטכניון הייתה משתלמת. אחוז ההשתלבות במשק והתגמולים בהשוואה לחברינו ממוסדות אחרים ניכר, ו"הטבלה לא משקרת". הפקולטה שלנו ייחודית בכך שהיא מציבה בוגרים בכל תחומי המשק. מהנדסים ומנהלים בהיי-טק, בתעשיות הצבאיות, במכוני מחקר, בבתי תוכנה וחומרה, חברות יעוץ מובילות, תעשיות תרופות, ועוד תחומים רבים ומגוונים אחרים.

אם נשכיל לשמר את הקשרים החברתיים שנרקמו בארבע השנים האחרונות, ולהמשיך באותה אווירה המעודדת מצוינות, נוכל לשתף פעולה ולהעצים בסדר גודל, אחד את השני את כלכלת ישראל, ולהמשיך לבסס את תקוותינו - להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.

תודה רבה.

12.4.2010

נעליים גבוהות מבריקות

את הטקסט הזה רציתי לכתוב עם שובי מהמסע לפולין... אבל ככל הנראה לא מצאתי את הזמן והמוזה.
היום, ביום הזכרון לשואה ולגבורה תש"ע, סוף סוף מצאתי את הזמן.

דמיינו...
דמיינו לכם שורה ארוכה של אנשים נשים וטף, העומדים בתור כדי לצאת מביתם ולמצא עבודה או ללכת לעיסקי יומם.
בקצה התור, המופרד לגברים ונשים, חיילים מפשפשים בחפציהם, בודקים ונוגעים בכל חפץ ואף מחפשים על גופם.
דמיינו את המבט של הילד כאשר הוא מביט בעיני החייל שלוחץ אחד אחד על התפוזים שבשק שמחזיק אביו. אביו, שהוא מושא להערצה, שלימד אותו שחריצות ועבודה קשה הם הדרך להצלחה. עכשיו עובר אל מול עיניו השפלה בידי ילד במדים שגילו פחות ממחצית גילו של אביו.
הילד יודע, שבחברה שהחייל הזה גדל בה, ישנו עיתון שנחשב מונופול. הוא יודע שתחנות הרדיו הפופולריות ביותר הן תחנות של הצבא. והוא יודע שכל בן נעורים רק מחכה ליום בו גם הוא יוכל ללבוש מדים ולהנהג באופן דומה.
כשהוא עומד בתור הוא חושש להתקרב לאנשים עם הנעליים הגבוהות.
הוא זוכר איך לפני ימים אחדים פרצו אותן נעליים לבית של השכנים ביריות, והרגו את האבא והאח הגדול. גם חברו נפצע מהיריות.
הוא זוכר איך הדוד שלו יצא יום אחד מהבית - ולא שב לעולם...
והוא מפחד... הוא מפחד שגורלו יהיה דומה.

אתם רק יכולים לנחש על איזה שנה בהסטוריה אני מדבר...

הזהרו...
אם טעיתם לחשוב שדיברתי על שנת 1940, אתם טועים, אני דיברתי על שנת 2001.
קראו שוב. לא תארתי את סבי באירופה, אלה את עצמי כחייל בסמיכות לישוב "מבוא דותן".
העיתון "ידיעות אחרונות" מוגדר ע"פ חוק כמונופול במדינת ישראל, ותחנות הרדיו בעלות הרייטינג הגבוהה ביותר הן גלי-צה"ל וגלגל"צ, תחנות בפיקוד צה"ל.

הזהרו מהשוואות...
בימים האחרונים כלי התקשורת מלאים בהשוואות השקולות, לדעתי, להכחשת שואה. קל מאוד להשוות גראפית, או בנתונים חלקיים את המצב שלנו למצב אז. אבל מה שעלינו "לזכור ולא לשכוח" זו לא הגרפיקה הזולה, אלה הערכים הפנימיים בתוכה.
מה קורה לילד כאשר הוא מגיע למחסום, ואחרי שלחצו על כל התפוזים בשק? הוא מושפל? או שהוא זוכה לחיוך וסוכריה? אביו נחבל או יוצא להמשיך בעיסוקיו באין מפריע?
למה בכלל מראש הם היו צריכים לעבור את הבידוק הזה? האם בגלל היותם "שורש הרוע בעולם?" או בגלל דתם או גזעם? או דווקא הסיבה זהה לזו שהאבא של השכן נהרג, והדוד נעלם? אולי בגלל שאנשים בסביבתם פעלו באופן אקטיבי מוחלט לפגיעה בחפים מפשע מהעם של אותם חיילים.
האם הוא נרדף בשל היותו ערבי/מוסלמי? אם כן, כיצד נוכל להסביר שאותם חיילים יושבים על ספסלי האוניברסיטאות עם ערבים/מוסלמים אחרים, לומדים בחבותא, וחולקים את אותו הכבוד בטקסי ההצטינות?

בצעדי לפני כשנה ברחובות וורשה, באיזורים בהן היה הגטו, בין הבניינים הסמוכים לכיכר השילוחים, ובעמדות השמירה של החילים הגרמנים, חשבתי על ההשוואות שעושים אנשים, גם מתוך העם שלנו, לתקופה ההיא. והעובדה, שהרגשות ההזדהות שלי היו אך ורק בנושאים הטכנים והמקצועיים.
כן, אני הייתי שם את עמדת השמירה בדיוק כאן, וכך בדיוק הייתי מגדר את המתחם. את הקו של התור הייתי עוצר באותה הנקודה, ואת חצר ההמתנה היייתי ממקם דומה.
אבל התוכן... התוכן של הדברים לא דומה אפילו במעט. הצד השני של התור, הסיבה שהתור נוצר, וחשוב מכל - המבט בעיינים והתחושה שבלב.

כחייל ב""צבא הכיבוש"", כ""קלגס"" פעיל במחסומים, אני יכול להגיד בלב שלם, שגם אם נעשות טעיות מידי פעם, וגם אם ישנם שוטים המסתננים לשורות. צבא ההגנה לישראל פועל בצורה מוסרית, אנושית ואולי מעל הכל, ודווקא בגלל ההשוואות הגרפיות שרבים מנסים לצייר, צבא ההגנה לישראל פועל בצורה יהודית.
כאשר אני עומד במחסום, בפעילות או במלחמה, גם אם מבט קשוח בעייני, וגם כשאצבעותי אוחזות בכלי משחית, על ליבי רקום התלאי הצהוב, ובראשי אני זוכר, בכל צעד "כי גר הייתי בארץ מצריים".
גאה אני לעמוד בנעליים גבוהות ומבריקות, ולאחוז בנשק, כאשר אני יודע מהן אמות המוסר שמובילות אותי ואת חברי לנשק.

גאה אני להיות מגן פעיל בצבא החופש והצדק.

18.6.2009

לעולם לא עוד

הכתבה הבאה פורסמה בעיתון "פקטור" - עיתון אגודת הסטודנטים בטכניון, המופץ גם בדפוס וגם בגרסא אלקטרונית לכ12,000 סטודנטים וחברי סגל.

גליון 23 עמוד 19 (עמוד 10 בגרסא האלקטרונית).
הכתבה המקורית (המופיעה כאן) קוצרה קלות בעיתן עצמו.

לעולם לא עוד

זאת לא עוד משלחת מגוונת המכסה את רוב תחומי הלימוד בארץ, וביניהם 14 סטודנטים שיצאו במסגרת אגודת הסטודנטים של הטכניון. זאת המשלחת החשובה ביותר היוצאת מדי שנה, אליה חוברים כמאה סטודנטים מכל המוסדות האקדמאים בארץ ישראל. זה “המסע לפולין”, מסע בעקבות אחד השיעורים החשובים ביותר בתולדות האנושות, שלימד את העולם כולו על גודלה
של שנאת חינם.
ההבדל המשמעותי בין ביקור במקומות לבין הלימוד והחשיפה הרבה שיש לנו לנושא בארץ הוא בטוטאליות, בהיקף, בצבע. לא מדובר בסרטון שחור-לבן, ולא בהקלטה מלאת רעשי רקע, אלה בהליכה באותם המקומות, באותם השבילים, ובאותם הנופים
בהם צעדו מילוני יהודים אל הסוף המר.
אחד מהמראות היותר מפורסמים, אבל מסוג המראות שלא ניתן להעביר באף אמצעי אחר באותה עוצמה, הוא זה של ערמות הנעליים. שורות שלא נגמרות של מאות נעלים מסודרות בערמות גדושות. אחרי ההלם הראשוני מהכמות, מתחילים להתבונן בפריטים השונים שבערמות הגדולות. מבחינים במידות הנעלים השונות, בצורות השונות, ובמה שנשאר מהצבעים. נעל עקב לבנה אחת סחפה אותי וגרמה לי לדמיין בערמה אחת את נעלי ה”נייקי” הבוהקות של אבי, מוטלות על כפכפי ה”רייף” של רועי, לצד ה”טימברלנד” של עמית, שמתחת למגפוני “אלדו” האדומות של ענת, וסנדל של מותג כלשהו של גל. פתאום לא ראיתי מוצג מוזיאוני, אלא אנשים, חיים, דמויות מלאות אופי, מוטלות בערמה אחת.
החיים במציאות בארץ גורמים לי להימנע מלהרגיש “קורבן”, ובביקור בתאי הגזים, ברחתי לשכלתנות. בכניסה למקלחות, למרות שהיו לפנינו קבוצות רבות, לא נוצר תור כלל. חשבתי לי באיזו יעילות תוכנן המקום, חשבתי מי היה מהנדס התעשייה וניהול המוצלח שקבע את הנהלים. חשבתי על מהנדס המכונות ששיפר את המגש שסייע לעובדי הכפייה להכניס את הגופות
לקרמטוריום, חשבתי על מהנדס החשמל שחישב את ההתנגדות של הגדר ההיקפית של המחנה, ועל מהנדס הבניין שתכנן את
הארובה.
עייני עברו גם על החברים מהאוניברסיטאות האחרות שעמדו איתנו צפופים בחדר הקטן. חשבתי על הפסיכולוג שקבע שלהשמיע את “ווגנר” על רציף המשלוחים יקל את העבודה, על איש התקשורת שידע להעביר מסרים כה חדים וברורים למילוני הרופאים עד כדי כך שישתפו פעולה, ועל איש החינוך, שידע להעביר לכל כיתתו את תורת הגזע.
הסתכלתי סביב על הסטודנטים של ארץ ישראל, וחשבתי על הסטודנטים של גרמניה בשלהי שנות ה 30. הם לא היו חיות,
הם היו סטודנטים כמונו. אחות של סבי סיפרה לי איך היא נתנה לחברים לספסל הלימודים לרפרנס מהמחברת המסודרת שלה, איך בקיץ הם היו יושבים בהפסקה על הדשא בפארק, ואיך אף אחד לא הרים את קולו כשנאסר על אחיה להיכנס לשערי הקמפוס, בגלל היותם יהודים.
בעודי הולך בין גדרות המחנה, מוקף בדגלי ישראל, מתגבשת בראשי המחשבה ש”לזכור” זו רק חצי עבודה. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להיות משענת איתנה לעמים הנרדפים בגלל גזעם. אולי במקום המסע לפולין, מסע להנצחת השואה הוא דווקא לצאת למילואים בדרפור, או לאסוף עוד מודיעין על המחנות בצפון קוריאה, ולוודא שאנחנו מקיימים את “לעולם לא עוד” באופן מלא.

נכתב לזכרם של אהרון ודב גינסבורג, אחיו של סבי, ולזכר האחרים, שעקבותיהם אבדו במהלך מלחמת העולם השנייה.

15.6.2009

אני ושתיים במיטה אחת!

אני נרדם....
לילות מטורפים לפני יום עבודה ארוך זה אף פעם לא טוב....
בכלל תכננתי ללכת לישון מוקדם, כבר ב11:15 נכנסתי למיטה. הייתי עייף כבר קודם, בכלל לא חשבתי שיקרה דבר כזה.
כיביתי את האור... ואז השובבה הזו התחילה.
עוברת לי ליד האוזן.... עם הקולות האלה שהיא עושה... אף אחד לא יכול לעמוד בפניהם.
מסתובבת סביבי, נוגעת - לא נוגעת.. מטריפה.
חשבתי כבר להתעלם, שאם אני לא אזוז היא תחשוב שנרדמתי ותרד מכל העניין.
אבל כנראה שדווקא אז היא החליטה לעשות מה שכולן בטוחות שיוביל לשיאים חדשים.
היא הביאה חברה!
אני ושתיהן במיטה אחת!
התחלתי להתפטל, לזוז מצד לצד... השמיכה התעופפה לכל הכיוונים...
מטריפות אותי.... בסטראו.... מיכוונים שונים ככה שאין לי לאן לברוח!
מבהירות לי מעבר לכל ספק אפשרי, שזה אני שהן רוצות ולא אף אחד אחר.
רוצות כאן, ועכשיו.
לא לחשוב על ההשלכות, בלי יסורי מצפון. ללא גינונים והתחסדות.

מתחילות לטרוף אותי, כאילו אין מחר. אני מנסה להתגבר על התחושה, לא מרשה לעצמי להכנע להן. "עוד מעט זה יעבור" אני חושב. "זה הכל בראש, נתמודד עם ההשלכות מחר" אני מנסה לשכנע את עצמי.
אבל הן בשלהן, ממשיכות למצוץ בתאווה, שוב ושוב.
אני נשבר, פרץ של זעם יוצא ממני. אני מדליק את האור כדי שלא יכלו להסתתר בצלליות.
מנסה להצליף בהן בכל הכוח - אם זה המשחק - אז עד הסוף!
אבל הן כמו ילדות קטנות... זריזות ומהירות, מתחמקות ממני... צוחקות עלי בתאום.
אני אוחז בקצה השמיכה, ומניף אותה לכל עבר - מה שלא עובד בסיכול ממוקד - יעבוד בארטילריה כבדה.
אך לשווא, הן רק גורמות לי להזיע יותר, ולהן לרצות עוד.
אני נכנע, נשכב שוב במיטה, ונותן להן לבצע את זממן בי... שלפחות הן תצאנה מסופקות...
כנראה ככה זה שהקיץ מגיע... זה פשוט באוויר.

אני חייב ללכת לקנות דוחה יתושים, כדי שאולי הלילה אוכל לישון כמו שצריך.
קיץ שמח.

13.6.2009

סרגל חיפוש לתרגום

היות והבבילון הפסיק לעבוד לי, הכנתי תחליף לא רע.
זה משתמש בגוגל טראנסלייט וזה מתרגם לא רע מה שכותבים.
לחצו על הלינקים השונים (יש כאן שניים ארוכים)
הראשון יוסיף לכם סרגל חיפוש שיתרגם לאנגלית, והשני לעברית.

(אחרי שנפתח הדף, לחצו על OpenSearch plug-in, ליד הסמלים של אקספלורר ופיירפוקס)
אני חושב שזה מאוד שימושי.

תרגום לאנגלית


תרגום לעברית


בילוי נעים.

עברית קשה שפה