קטע שלי מתוך תוכנית רדיו של אבא של רז לזכר בנו.
הקטע נכתב על-בסיס הרשומות שלי מיום הזכרון לאחר חמש שנים, ומהאזכרה לאחר שבע שנים.
התוכנית תשודר ברדיו האיזורי משעה 13.00 עד 14.00 בצפון: רדיו צפון ללא הפסקה 104.5 וגם 101.5 ומשעה 16.00 עד 17.00 במרכז: רדיו ללא הפסקה 103.
ותועלה גם לאתרז
---
אני זוכר כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי, בימי הזיכרון, המורה הייתה מספרת על גיבורי החיל, שהקריבו את עצמם למען מדינית ישראל.
אני זוכר בזמן הצפירה הייתי מביט מטה, אל האספלט האפור של חצר בית הספר, ומדמיין בראשי תמונות שאז נראו לי כמו מלחמה. את התמונות שראינו בטלוויזיה של טנקים, של נגמ"שים ושל פיצוצים בשחור לבן, מדמיין את צליל הצפירה הצורם באוזניים כרעש ומהומה של מנועי טנקים, ירי תותחים ומעוף מטוסי קרב. הייתי מדמיין את השקופיות של החללים שנפלו, מוקרנים על המסך במהדורות החדשות במסגרת מרובעת לצד הנפשה של נר.
אני זוכר שהיה בליבי עצב על "חללי מערכות ישראל" הלא הם "יפי הבלורית והתואר"...י
אבל כבר כמעט 10 שנים שבצפירה אני לא מדמיין טנקים.
היום, בזמן הצפירה, אני מדמיין ריצה יחפת רגליים על חוף ים נהדר ביוון, אני מדמיין מועדון ריקודים ומסיבות, אני מדמיין שיחות על בחורות, אני מדמיין תוכנית מצחיקה בטלוויזיה, אני מדמיין מעשי קונדס בטיול השנתי, מעשה טוב בתנועת הנוער. אני משחזר בראשי מערכונים של פלטפוס, אני מדמיין הופעה של כוורת.
כבר במחצית הראשונה של הצפירה, חיוך רחב עולה על שפתי.
אני משחזר נסיעה ברכבת, אני נזכר במילק שייק של יטבתה, בבלאדי מרי, כריך עם לבנה, פחית קולה, ומצבת שיש.
אני חושב על זה שבארגון של המקומות בחתונות, צריך מושב אחד פחות בשולחן של הצעירים, ושולחן אחד יותר באזור של המבוגרים.
בזמן הצפירה אני חושב על רז מינץ - חבר שלי.
צליל הצפירה מזכיר לי את צלצול הטלפון שבישר לי הבשורה המרה.
אני מנסה לדמיין איך זה היה אם הייתה מצטרף אלינו לטיול אחרי הצבא?
אני מנסה לשער מה הייתה הולך ללמוד ואיפה?
אני מתאמץ לדמיין מה הייתה אומר על האהבה הקודמת שלי, ומה הייתה ממליץ בשביל למצוא את הבאה?
מה הייתה חושב עכשיו על המצב הכלכלי? איך מתמודדים עם ההפיכה במצריים? מה לדעתך הגישה הנכונה להביא לשחרורו של גלעד שליט?
בכל רגע בחיים נוצרים זיכרונות חדשים, ואלו, באופן טבעי כנראה, תופסים את מקומם של זיכרונות ישנים. זיכרונות ישנים נדחסים לתמונות בודדות וחוויות מרוכזות.
בשנים הראשונות לאחר הנפילה שלו, כל אדם עם מבנה שיער כמו שלו הזכיר אותו, גם אנשים שמנופפים בידיהם בהליכה העלו זכרונות. דוכיפת לא הזכירה את ע' הלל, והקונוטציה הראשונית לנגב הייתה לנגביסט שאוחז בו במסע הכומתה.
בתחילת הלימודים האקדמאים נזכרתי בלימודים המשותפים שלנו בתיכון, ונזכרתי ברז כשהשתמשתי במחשבון, כשאכלתי "כריך" בהפסקות עשר, וכשהיינו ממתינים במתח לתוצאות הבחינות.
מאז, גם הזיכרונות הללו נדרסו, המחשבון כבר מקושר בראש לפעולות חשבוניות, הכריך לג'ינג'ית החמודה שפגשתי בקפיטריה של האוניברסיטה, ואת כתובת האתר שבו מפורסמות תוצאות הבחינות אני זוכר בעל-פה עד היום.
זו הרגשה נוראית, ההרגשה ש"שכחת" את החבר הכי טוב שלך.
הדבר שמנחם, היא העובדה שלרז היו הרבה תכונות שהטביעו בכל חבריו קימורים שמשפיעים עלינו עד היום, וכך, אנחנו זוכרים אותו ומנסים "לעקוב" אחר דרכו.
ה"דבק" של החבר'ה שמסוגל לפייס בין צדדים שרבים,
החכם שיודע הכול על הכול
והחשוב מכל, היועץ האמתי, שיכול לא רק להמליץ מהי הדרך הנכונה אלא גם מהי הדרך הנכונה לך.
דמעות עולת בעיני כשאני מבין שמספר הסיפורים שאני יכול לספר על רז קטן. אבל ליבי נמלא גאווה עזה כשאני עומד מול הדברים שעשינו בעקבות ההשפעה של רז. מהדברים הגדולים כמו יום רזי הארץ, ההצלחה בלימודים ובעבודה, ועד הדברים הקטנים היום-יומיים, של סובלנות, עזרה ואהבת הזולת, ועמידה על עקרונות ללא פשרות תוך קיום דיון מנומס אבל חד וחריף ומלא הערכה לדעות מנוגדות.
אז רז מעולם לא יידע מה זה פייסבוק, ואני לא באמת יודע מה הוא חושב על תמונת הפרופיל שלי,
אבל אני יודע,
שגם כשאנחנו לא מודעים לכך,
הוא משפיע על הבחירות שלנו
ועל המעשים שלנו
יום-יום.
