שוב האווירה שהכרתי אותך. אני מסתובב לחברים מאחור לשאול שאלות לספר בדיחות (אם אפשר לקרוא ליציאות הגרועות שלי בדיחות...) ורק עכשיו אני מתחיל להיזכר בך...
מי חשב אז בכיתה, שלמדנו לחשב אינטגרלים,
שיום יגיע ואהייה אחד מאלו שממש משתמשים בהם?
השבוע צחקתי בפה מלא....
אחרי ביס של הגון של חומוס ופסטרמה משהו הצחיק אותי.
מתוך נימוס שמתי את היד על הפה, ואז נזכרתי בדרך בה אתה הייתה צוחק.
ואז חשבתי שאולי, שההנצחה האמיתית היא לא בתמונות, באנדרטאות, ובשירי הזיכרון, אלה אולי הדברים הקטנים חסרי המשמעות האלה.
כמו אתמול, שבשעמום עז של לימודי פיזיקה כתבתי לעצמי דברים מצחיקים עם המספרים במחשבון, ובשבוע שעבר, הקראתי בביטחון תשובה לשיעורי הבית באנגלית ממחברת ריקה, ביום שני, ציינתי בפני אהוד שאני אוכל "כריך", ולא סתם "סנדוויץ' ".
הזיכרונות מתערפלים, ולאט לאט הקישור לשם שלך מעורר בזיכרון את בית העלמין והסמל של דוכיפת, ולא את החבר שמוצא את השקפקפים שלו בתוך הירדן. כבר לא זוכרים את המלצות החוכמה שלך, ואתה כבר לא מספר אחת באיחורים שמגיע בריצה מהחדר מדרגות. "הספסל הישן המשותף" כבר לא מזכיר את השיחות על בחורות, אלא את התמונה שלך בכיכר ביום הזיכרון.
כל שנה היינו הולכים לעצרת הזיכרון בכיכר.
מי חשב אז בכיכר, שהקשבנו לרשימת הנופלים,
שיום יגיע ותהה אחד מהם?
מאז - צונמי, רעידות אדמה, הוריקנים והתרסקות הקולומביה....
אתה יודע מה הדבר האחרון שעבר לאילן רמון בראש לפני שהחללית התרסקה?
מי חשב אז במכונית, שהרצנו בדיחות שחורות על אסונות,
שיום יגיע והבדיחה תהייה עליך?
כן, כן, מי חלם אז בכיתה
כשלמדנו לדקלם "על חומותייך ירושליים הפקדתי שומרים"
על מה שבע כבר דיברנו נכון?
(יום הזכרון תשס"ט)
נדדה שנתי... והחלטתי לקרא לראשונה את מה שכתוב באתרז. למרות שלאחרונה אני מטפל בתקלות הטכניות שלו, מעולם לא קראתי אותו.
"חיי חברז (חברים מספרים)" קוראים לדף. אני לא שם - סגרתי שבת.
פתחתי את הקובץ וורד שיש לי במחשב תחת המסמכים שלי -> חברים -> רז -> אישי_לא_לקרא.doc .
עבר הרבה מאז..... יש לי דברים אחרים.... אני זוכר הרבה פחות.
אבל פתאום אני חושב שאולי - יש כאן צד שלך - שדרך המילים שלי אפשר להכיר. -ללא ספק יש כאן שרידים מחוש ההומור שלך.
חשבתי לערוך, לתקן שגיאות כתיב, למחוק... אבל החלטתי שלא...
פעם ראשונה שאני כותב (או חושב) על רז - יום שני י"ח טבת תשס"ד
אישי, נא לא לקרוא!
טיוטא (אבל גם אח"כ זה לא יהיה משהו...)
השתחררתי....
אחרי 4 שנים השתחררתי...
אולי אחרי שנתיים השתחררתי...
בצבא אין לך זמן לחשוב, אין זמן לעצמך. אם יש שנייה פנויה מדברים בטלפון, ואם יש דקה פנויה ישנים.
נהרגת...
נהרגת יומיים אחרי שסיימתי את קורס הקצינים...
בראש שלי רק מחשבות על חפיפה ואיפה אני ביום ראשון ואז הטלפון.
נועם מתקשר, נשמע הכי מפוחד בעולם, אני בלחץ דואג לו, נשמע לי כאילו הוא בדרך אלי מספר לי שמישהו שמכיר את רז מהצבא סיפר לו שחבר שלו נהרג. לא ממש הבנתי, אני שואל "אני יכול לעזור איכשהו?" . "לא הבנת, רז נהרג!" "מה!?" היד שלי רועדת עם הטלפון. כל המשפחה והדס, כולנו סביב השולחן של שבת, אחרי המרק, מסתכלים עלי בהלם. כולי רועד. "אני יכול לבוא עליך?" אני שואל. בוכה, בשוק.
השתחררתי...
עברתי הרבה בצבא, מילד קטן ומעצבן הפכתי למישהו שחושב קצת (אבל עדיין מעצבן).
בשנתיים שאנחנו בצבא אנחנו בקושי מתראים, בין יום העצמאות ליום כיפור לא ראיתי אותך. מוצאי שבת אחרי יום כיפור הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. ישבנו כמה חבר'ה על הספסל הישן המשותף (לא ממש, אבל ככה זה יהיה יותר ציורי) ובהזדמנות נדירה ניהלנו שיחת גברים קלאסית. לא עשינו כלום, ישבנו באוטו, סתם בצומת (כן, כבר אמרתי שזה לא באמת היה הספסל) ודיברנו כל החבר'ה (כל מי שהיה זמין) יותר משעה.
נהרגת....
אחרי שאני, תותחן, טוחן 8 חודש בשטחים, כשאין כלום ("שלום" עלק) אתה ב"אימון מתקדם" (למי שלא יודע זה לא באמת אימון) כבר באזור רמאללה. אני בקורס מ"כים, בשבת שסוגרים, סוף סוף קצת זמן לטלפונים לחברים. שומע ממך שירו על הבסיס שלכם, "יא בן זונה!" (אני לא לוקחת כסף...) "אני שמונה חודש טוחן ואתה רק מגיע ויש אקשן! איך זה?
ואיך זה נשמע? ומה עשיתם? סאאמק אדיר, וזה מפחיד? וירית?" המון שאלות של טיפש שמתלהב מרמבו. ובראש שלי איזה כיף לך (גם בראש שלך).
לעיתים רחוקות מדברים, משתוקק לשמוע סיפורים על מה עושים בצבא האמיתי (אני תקוע בקורסים). אף פעם לא עוברת לי בראש המחשבה "ואם תפגע..." זה לא מה שחשוב, גם לא לך.
השתחררתי....
כבר שנתיים אני לא מאזין לשירים של כוורת... מדחיק, למה להתמודד אם אפשר להתעלם? פעם אחת היינו בהופעה של יוצאי כוורת וב"הורה האחזות" אני בוכה (הדס לא הבינה מה עובר עלי), אבל שנגמר השיר אני מדחיק.
נהרגת....
את כל השירים של כוורת אתה הבאת לנו, אני ידעתי את "הבלדה על ארי ודרצ'י" בעל-פה הרבה לפני ששמעתי את זה (יש המון זמן פנוי בשיעורי מחשבים...), דאגת לביום הוותיק ואנשי הארון, בערב סניפי כדי לחשוף את הדור הצעיר של הנל"ניקים לכוורת.
זוהי דוגמא לאיך השפעת על כולנו, בכל דבר.
השתחררתי....
אני אוהב את טיפקס (קובי אוז הוא הסנדרסון של ימינו).
פתאום אני מקשיב לאנשים, חושב, לא חושב שאני הכי החכם. תוהה אם הגדר זה רע או טוב, לפנות את הישובים?
תמיד היה לי נוח בויכוחים פוליטיים לחזק את העמדה שלך. היא תמיד התאימה לי ואתה הייתה משכנע את האנשים אם טיעונים הגיוניים ומחוכמים.
לי גם יש טיעונים היום. אני גם חושב. אני מקשיב לאחרים.... אף פעם לא באמת הקשבתי לך. בניגוד לליאור שזוכר איך הוא היה מתייעץ בך, מתווכח איתך, מריץ קטעים של סיינפלד, אני רק שלפתי מהמותן מה שבראש (ולא היו לי כבלים).
מה הייתה ממליץ לי היום בסרטים שלי על הדס? מה אתה חושב על הסרבנים? מה את חושב על טיפקס?
נהרגת...
ההליכה שלך, הנהיגה שלך, החיוך שלך, ה"סתם סתם", האיחור שלך ל"איסוף", האופן שבו סידרת את השער (...דרושה הדגמה חזותית), ויותר מכל – ההומור. כל הערכים שלך, כל המוסר שלך, כל מי שאתה מועבר לכולם בדרך הטובה ביותר – הומור. הומור גאוני, מחוכם, ומצחיק כל פעם.
השתחררתי....
בחצי שנה הראשונה הייתי שם לב פתאום לאנשים שהולכים כמוך, שדומים לך. שהקול והטון שלהם דומים לשלך. (למפקד שלי היה "סאאאמק" בול כמו שלך).
אבל זה מתערפל, מטשטש אט אט... ההומור שלנו השתנה (או במילים אחרות הדרדר), כל אחד הושפע בצורה אחרת מהצבא, וכולם חושבים אחרת (ואיך שהוא עדיין נשארו שמאלנים...)
אבל,
בצבא לומדים שמפקד טוב נמדד באיך הדברים עובדים כשהוא לא נמצא...
וזו הוכחה ברורה לכך שאתה "ספלינטר" טוב...
אנחנו דואגים אחד לשני, מנסים לומר לאנשים הנכונים את הדברים הנכונים בצורה הנכונה כדי שיובילו אותם לתוצאות הנכונות (נכון?!)
חושבים על החברים לפני שחושבים על עצמנו (אלה אם מדובר על בחורות ואז הפזל"ז מדבר...)
ומנסים להשלים את החסר...
אבל,
זה בסדר? אנחנו עושים את זה טוב? ומה עם מה שאין לנו תשובה?
העצות שלך מעולם לא היו "תקשיב... אתה צריך ל...." אלה הובלת אותנו לכיוון הנכון בעזרת המילים הקטנות בזמן הנכון (שוב, נכון?!). ככה, גם טיפש שחושב שהוא חכם מקבל את העצה.
פתאום,
שאני לא מוצא פתרון, אתה כן חסר. מה אני צריך לעשות? לדבר איתה? לצאת עם אחרות עד שאני אמצא אהבה חדשה? לשנוא אותה, או לזכור את זה כמו שזה וזה יעבור לבד?
נהרגת....
בשנה הראשונה חשבנו מה יהיה כשנתחתן? בברית של הילדים? כשנהיה זקנים ונזכר בעבר?
אחרי שהתגייסנו התרגלתי לא לראות אותך כך שאני לא ממש מתגעגע.
אבל כשאני נזכר בכל מה שנתת לנו(ולי), ויודע שלא תוכל לתת עוד, זה מה שעצוב לי, ובגלל זה כשאני שומעאת "הורה האחזות" אני נזכר בך ובוכה.
(טוב די עם השיטה הספרותית, גם ככה זה טיוטה, נתפרע)
התקלחת.....
הורה היאחזות זה מקרה מיוחד בשבילי כי אני זוכר שאני השפעתי עליך.
אז אני לא השפעתי על איזה בנאדם תהייה או מה תעשה בצבא, אבל גרמתי לך לעשות "טנק" (... שוב דרושה הדגמה ויזואלית) בכל פעם שמגיעים לשורה "... הורה טנק, רתום לפרד"
אני זוכר את הבעת הפנים שלך בכל פעם שעשינו "טנק".
השתחררתי..... (אמרתי שמספיק עם השטות הזו!)
עכשיו אני גם מקשיב למילים.
השיר מדבר על החלוציות, על התקדימים שלנו כיהודים, על ציונות לשמה, תמימה, כמו שאני מאמין בה....
ממש מתאים לי לקשר את השיר הזה אליך. חייל מצטיין שנהרג בהגנה על המולדת.
כשאני חושב על איך נהרגת לא עצוב לי. רבים, (כלומר, שמאלנים רבים) יגידו שזה פרימיטיבי אבל אני מרגיש גאה בכך שעמדת מול מחבלים ועצרת מבעדם לפגוע באזרחים(כן יסמין ונועם, אני עדיין חושב שטוב למות בעד ארצנו).
בתור אחד שמאמין, חשוב שאם מישהו אמור למות (וגם לכך יש סיבות), הוא ימות. אם לא מכדור של מחבל, אז מרסיס של מחבל אחר באוטובוס, או בגלל טיפש שינהג שיכור, או סתם ממבנה שיתמוטט.
אני חושב שהצורה שבה נהרגת, מסמלת הרבה מצורת חייך.
מפקד הכוח – תמיד מוביל ודואג לכולם.
מחסום פטע – לא סתם משהוא שיגרתי, מחסום שנועד לתפוס מחבלים בשל התרעה.
ניגשת לרכב – כל הרשעים יגידו שאחנו "כוח כובש", אבל העובדות מדברות בעד עצמן. המון חיילים נהרגים בגלל השיטה המקלה שלנו. שום "כוח כובש" לא ניגש לרכב בכדי לבקש תעודות. אבל עדיין, זה יותר ריאלי מאשר להוציא ילדים והורים ממכוניתם עם רובים טעונים מכוונים אליהם.
"עמלק" משתמשים בשיטה זו של היתמעות באוכלוסיה בכדי לפגוע, והאוכלוסיה שם לא מגרשת אותם.
כדור בודד – כדור אחד מתוך 29 חדר מבעד אפוד המגן, והרג אותך במקום. (פעם סיפרת לי על ה"מג'יק בולט" של רייגן)
לעיתים רחוקות אני חולם עליך, אבל ידוע זוכרים רק אחוזים קטנים מהחלומות...
אני מקווה שאתה מבקר אותי (ואת כולנו) בחלומות, ואומר לנו את הדברים הקטנים שגורמים לנו להיות טובים יותר ולקבל את ההחלטות הנכונות.
ותתקשר לפעמים יא זבל!
אייל.
--------
ערב יום הזיכרון יום ראשון ה' אייר תשס"ד
עבר המון זמן, פתאום שוב יש לי זמן לעצמי, סיימתי חודש לימודים מפרך (לא ברור מה יהיה איתי כשאני באמת אאלץ ללמוד....) ושוב חושב עליך....
נזכר איך רקדת, עם חולצת הפלנל השחורה המשובצת, איך שתית קולה מפחית, איך השתמשת בעכבר במחשב אצלך בבית, בצורה הכי מוזרה שיכולה להיות (למה עם יד שמאל למה?) איך צחקת עם היד על הפה, איך התרכזת עם הפה פתוח....
אני לא מכיר אותך ממש לא.... אני מגדיר את עצמי בין החברים הקרובים שלך, אבל מעולם לא הכרתי אותך מעיינים של בנאדם בוגר, אני התבגרתי רק בצבא, ואני ממש לא מכיר אותך....
רק זוכר שתמיד היה איכפת לך.... גם כשעצבנתי אותך, דאגתה להתווכח איתי ולנסות להעמיד אותי על טעותי (ע"ע "עוףלי מהחדר זאת גישה" "אני קניתי לנועם ואופירקופסא ריקה של בסקוויטים וקולה!!!")
"מה זה עוזר כשאתה צועק עלי עכשיו" משפטי חוכמה שרק בתור אדם בוגר אני יכול להבין וליישם (ע"ע אור! איך אתה לעזאזל מאבד את הכרטיס!?")
מי היה מאמין כשלמדנו לדקלם בכיתה "על חומותיך עיר דוד הצבתי שומרים" שיום יגיע ותהייה אחד מהם....
-------
ט"ז בחשוון תשס"ה יומיים לפני האזכרה, יומיים אחרי שרדתי מהמטוס.
אני כנראה די נאיבי עמוק בפנים, בנחיתה התרגשתי כמו עולה חדש.... מחיאות הכפיים (שהולכות ומתמעטות) הכל כך מיוחדות, דגל ישראל על כל המטוסים מסביב, ההאנגר הענק שמוכר מהחזרת שלושת גופות החיילים החטופים...
"פעם שבא יהודי לישראל, נישק האדמה וברך הגומל,
היום הוא רק יורד מהמטוס, קונה מנה פלאפל ושותה גזוז"
כל החודש האחרון בטיול אני חושב שאני צריך לשם שינוי לכתוב משהוא לאזכרה שלך, ואני מגיע לארץ, ומן הסתם המון דברים מסיחים את הדעת....
ליאור ויניב ישבו ביחד וכתבו משהוא, והחליטו לשתף את כולנו כדי שניצור משהוא ביחד....
אחרי שאני קורא את מה שהם כתבו, אני חוזר וקורא מה שאני כתבתי לפני פחות משנה.....
ואני נזכר בדברים ששכחתי.... ואני חושב.... מה שכחתי בשנתיים לפני שכתבתי?....
