אניזוכר כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי, בימי הזיכרון, המורה הייתה מספרת על גיבורי החיל, שהקריבו את עצמם למען מדינית ישראל.
אני זוכר בזמן הצפירה הייתי מביט מטה, אלהאספלט האפור של חצר בית הספר, ומדמיין בראשי תמונות שאז נראו לי כמו מלחמה. את התמונותשראינו בטלוויזיה של טנקים, של נגמ"שים ושל פיצוצים בשחור לבן, מדמיין את צליל הצפירה הצורם באוזניים כרעש ומהומה של מנועי טנקים, ירי תותחים ומעוף מטוסי קרב. הייתי מדמיין את השקופיות של החללים שנפלו, מוקרנים על המסך במהדורות החדשות במסגרת מרובעת לצד הנפשה של נר.
אני זוכר שהיהבליבי עצב על "חללי מערכות ישראל" הלא הם "יפי הבלורית והתואר"...י
אבל כבר כמעט 10 שנים שבצפירה אני לא מדמיין טנקים.
היום, בזמן הצפירה, אני מדמיין ריצה יחפת רגליים על חוף ים נהדר ביוון, אני מדמיין מועדון ריקודים ומסיבות, אני מדמיין שיחות על בחורות, אני מדמיין תוכנית מצחיקה בטלוויזיה,אני מדמיין מעשי קונדס בטיול השנתי, מעשה טוב בתנועת הנוער. אני משחזר בראשי מערכונים של פלטפוס, אני מדמיין הופעה של כוורת.
כבר במחצית הראשונה של הצפירה, חיוך רחב עולה על שפתי.
אני משחזר נסיעה ברכבת, אני נזכר במילק שייק של יטבתה, בבלאדי מרי, כריך עם לבנה, פחית קולה, ומצבת שיש. אני חושב על זה שבארגון של המקומות בחתונות, צריך מושב אחד פחות בשולחן של הצעירים, ושולחן אחד יותר באזור של המבוגרים.
בזמן הצפירה אני חושב על רז מינץ - חבר שלי.
צליל הצפירה מזכיר לי את צלצול הטלפון שבישר לי הבשורה המרה.
אני מנסה לדמיין איך זה היה אם הייתה מצטרף אלינו לטיול אחרי הצבא?
אני מנסה לשער מה הייתה הולך ללמוד ואיפה?
אני מתאמץ לדמיין מה הייתה אומר על האהבה הקודמת שלי, ומה הייתה ממליץ בשביל למצוא את הבאה?
מה הייתה חושב עכשיו על המצב הכלכלי? איך מתמודדים עם ההפיכה במצריים? מה לדעתך הגישה הנכונה להביא לשחרורו של גלעד שליט?
בכל רגע בחיים נוצרים זיכרונות חדשים, ואלו, באופן טבעי כנראה, תופסים אתמקומם של זיכרונות ישנים. זיכרונות ישנים נדחסים לתמונות בודדות וחוויותמרוכזות.
בשנים הראשונות לאחר הנפילה שלו, כל אדםעם מבנה שיער כמו שלו הזכיר אותו, גם אנשים שמנופפים בידיהם בהליכה העלוזכרונות. דוכיפת לא הזכירה את ע' הלל, והקונוטציה הראשונית לנגב הייתהלנגביסט שאוחז בו במסע הכומתה. בתחילתהלימודים האקדמאים נזכרתי בלימודים המשותפים שלנו בתיכון, ונזכרתי ברז כשהשתמשתיבמחשבון, כשאכלתי "כריך" בהפסקות עשר, וכשהיינו ממתינים במתח לתוצאות הבחינות.
מאז, גם הזיכרונות הללונדרסו, המחשבון כבר מקושר בראש לפעולות חשבוניות, הכריך לג'ינג'ית החמודה שפגשתי בקפיטריה של האוניברסיטה, ואת כתובת האתר שבו מפורסמות תוצאות הבחינות אני זוכר בעל-פה עד היום.
זו הרגשה נוראית, ההרגשה ש"שכחת" את החבר הכי טוב שלך.
הדברשמנחם, היא העובדה שלרז היו הרבה תכונות שהטביעו בכל חבריו קימורים שמשפיעים עלינו עד היום, וכך, אנחנו זוכרים אותו ומנסים "לעקוב" אחר דרכו. ה"דבק" של החבר'ה שמסוגל לפייס בין צדדים שרבים, החכם שיודע הכול על הכול
והחשוב מכל, היועץ האמתי, שיכול לא רק להמליץ מהי הדרך הנכונה אלא גם מהי הדרך הנכונהלך.
דמעותעולת בעיני כשאני מבין שמספר הסיפורים שאני יכול לספר על רז קטן. אבל ליבי נמלא גאווה עזה כשאני עומד מול הדברים שעשינו בעקבות ההשפעה של רז.מהדברים הגדולים כמו יום רזי הארץ, ההצלחה בלימודים ובעבודה, ועד הדברים הקטניםהיום-יומיים, של סובלנות, עזרה ואהבת הזולת, ועמידה על עקרונות ללא פשרותתוך קיום דיון מנומס אבל חד וחריף ומלא הערכה לדעות מנוגדות.
אז רז מעולם לא יידע מה זה פייסבוק, ואני לא באמת יודע מה הוא חושב על תמונת הפרופיל שלי,
שוב האווירה שהכרתי אותך. אני מסתובב לחברים מאחור לשאול שאלות לספר בדיחות (אם אפשר לקרוא ליציאות הגרועות שלי בדיחות...) ורק עכשיו אני מתחיל להיזכר בך...
מי חשב אז בכיתה, שלמדנו לחשב אינטגרלים,
שיום יגיע ואהייה אחד מאלו שממש משתמשים בהם?
השבוע צחקתי בפה מלא....
אחרי ביס של הגון של חומוס ופסטרמה משהו הצחיק אותי.
מתוך נימוס שמתי את היד על הפה, ואז נזכרתי בדרך בה אתה הייתה צוחק.
ואז חשבתי שאולי, שההנצחה האמיתית היא לא בתמונות, באנדרטאות, ובשירי הזיכרון, אלה אולי הדברים הקטנים חסרי המשמעות האלה.
כמו אתמול, שבשעמום עז של לימודי פיזיקה כתבתי לעצמי דברים מצחיקים עם המספרים במחשבון, ובשבוע שעבר, הקראתי בביטחון תשובה לשיעורי הבית באנגלית ממחברת ריקה, ביום שני, ציינתי בפני אהוד שאני אוכל "כריך", ולא סתם "סנדוויץ' ".
הזיכרונות מתערפלים, ולאט לאט הקישור לשם שלך מעורר בזיכרון את בית העלמין והסמל של דוכיפת, ולא את החבר שמוצא את השקפקפים שלו בתוך הירדן. כבר לא זוכרים את המלצות החוכמה שלך, ואתה כבר לא מספר אחת באיחורים שמגיע בריצה מהחדר מדרגות. "הספסל הישן המשותף" כבר לא מזכיר את השיחות על בחורות, אלא את התמונה שלך בכיכר ביום הזיכרון.
כל שנה היינו הולכים לעצרת הזיכרון בכיכר.
מי חשב אז בכיכר, שהקשבנו לרשימת הנופלים,
שיום יגיע ותהה אחד מהם?
מאז - צונמי, רעידות אדמה, הוריקנים והתרסקות הקולומביה....
אתה יודע מה הדבר האחרון שעבר לאילן רמון בראש לפני שהחללית התרסקה?
מי חשב אז במכונית, שהרצנו בדיחות שחורות על אסונות,
שיום יגיע והבדיחה תהייה עליך?
כן, כן, מי חלם אז בכיתה
כשלמדנו לדקלם "על חומותייך ירושליים הפקדתי שומרים"
על מה שבע כבר דיברנו נכון?
(יום הזכרון תשס"ט)
נדדה שנתי... והחלטתי לקרא לראשונה את מה שכתוב באתרז. למרות שלאחרונה אני מטפל בתקלות הטכניות שלו, מעולם לא קראתי אותו.
"חיי חברז (חברים מספרים)" קוראים לדף. אני לא שם - סגרתי שבת.
פתחתי את הקובץ וורד שיש לי במחשב תחת המסמכים שלי -> חברים -> רז -> אישי_לא_לקרא.doc .
עבר הרבה מאז..... יש לי דברים אחרים.... אני זוכר הרבה פחות.
אבל פתאום אני חושב שאולי - יש כאן צד שלך - שדרך המילים שלי אפשר להכיר. -ללא ספק יש כאן שרידים מחוש ההומור שלך.
חשבתי לערוך, לתקן שגיאות כתיב, למחוק... אבל החלטתי שלא...
פעם ראשונה שאני כותב (או חושב) על רז - יום שני י"ח טבת תשס"ד
אישי, נא לא לקרוא!
טיוטא (אבל גם אח"כ זה לא יהיה משהו...)
השתחררתי....
אחרי 4 שנים השתחררתי...
אולי אחרי שנתיים השתחררתי...
בצבא אין לך זמן לחשוב, אין זמן לעצמך. אם יש שנייה פנויה מדברים בטלפון, ואם יש דקה פנויה ישנים.
נהרגת...
נהרגת יומיים אחרי שסיימתי את קורס הקצינים...
בראש שלי רק מחשבות על חפיפה ואיפה אני ביום ראשון ואז הטלפון.
נועם מתקשר, נשמע הכי מפוחד בעולם, אני בלחץ דואג לו, נשמע לי כאילו הוא בדרך אלי מספר לי שמישהו שמכיר את רז מהצבא סיפר לו שחבר שלו נהרג. לא ממש הבנתי, אני שואל "אני יכול לעזור איכשהו?" . "לא הבנת, רז נהרג!" "מה!?" היד שלי רועדת עם הטלפון. כל המשפחה והדס, כולנו סביב השולחן של שבת, אחרי המרק, מסתכלים עלי בהלם. כולי רועד. "אני יכול לבוא עליך?" אני שואל. בוכה, בשוק.
השתחררתי...
עברתי הרבה בצבא, מילד קטן ומעצבן הפכתי למישהו שחושב קצת (אבל עדיין מעצבן).
בשנתיים שאנחנו בצבא אנחנו בקושי מתראים, בין יום העצמאות ליום כיפור לא ראיתי אותך. מוצאי שבת אחרי יום כיפור הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. ישבנו כמה חבר'ה על הספסל הישן המשותף (לא ממש, אבל ככה זה יהיה יותר ציורי) ובהזדמנות נדירה ניהלנו שיחת גברים קלאסית. לא עשינו כלום, ישבנו באוטו, סתם בצומת (כן, כבר אמרתי שזה לא באמת היה הספסל) ודיברנו כל החבר'ה (כל מי שהיה זמין) יותר משעה.
נהרגת....
אחרי שאני, תותחן, טוחן 8 חודש בשטחים, כשאין כלום ("שלום" עלק) אתה ב"אימון מתקדם" (למי שלא יודע זה לא באמת אימון) כבר באזור רמאללה. אני בקורס מ"כים, בשבת שסוגרים, סוף סוף קצת זמן לטלפונים לחברים. שומע ממך שירו על הבסיס שלכם, "יא בן זונה!" (אני לא לוקחת כסף...) "אני שמונה חודש טוחן ואתה רק מגיע ויש אקשן! איך זה?
ואיך זה נשמע? ומה עשיתם? סאאמק אדיר, וזה מפחיד? וירית?" המון שאלות של טיפש שמתלהב מרמבו. ובראש שלי איזה כיף לך (גם בראש שלך).
לעיתים רחוקות מדברים, משתוקק לשמוע סיפורים על מה עושים בצבא האמיתי (אני תקוע בקורסים). אף פעם לא עוברת לי בראש המחשבה "ואם תפגע..." זה לא מה שחשוב, גם לא לך.
השתחררתי....
כבר שנתיים אני לא מאזין לשירים של כוורת... מדחיק, למה להתמודד אם אפשר להתעלם? פעם אחת היינו בהופעה של יוצאי כוורת וב"הורה האחזות" אני בוכה (הדס לא הבינה מה עובר עלי), אבל שנגמר השיר אני מדחיק.
נהרגת....
את כל השירים של כוורת אתה הבאת לנו, אני ידעתי את "הבלדה על ארי ודרצ'י" בעל-פה הרבה לפני ששמעתי את זה (יש המון זמן פנוי בשיעורי מחשבים...), דאגת לביום הוותיק ואנשי הארון, בערב סניפי כדי לחשוף את הדור הצעיר של הנל"ניקים לכוורת.
זוהי דוגמא לאיך השפעת על כולנו, בכל דבר.
השתחררתי....
אני אוהב את טיפקס (קובי אוז הוא הסנדרסון של ימינו).
פתאום אני מקשיב לאנשים, חושב, לא חושב שאני הכי החכם. תוהה אם הגדר זה רע או טוב, לפנות את הישובים?
תמיד היה לי נוח בויכוחים פוליטיים לחזק את העמדה שלך. היא תמיד התאימה לי ואתה הייתה משכנע את האנשים אם טיעונים הגיוניים ומחוכמים.
לי גם יש טיעונים היום. אני גם חושב. אני מקשיב לאחרים.... אף פעם לא באמת הקשבתי לך. בניגוד לליאור שזוכר איך הוא היה מתייעץ בך, מתווכח איתך, מריץ קטעים של סיינפלד, אני רק שלפתי מהמותן מה שבראש (ולא היו לי כבלים).
מה הייתה ממליץ לי היום בסרטים שלי על הדס? מה אתה חושב על הסרבנים? מה את חושב על טיפקס?
נהרגת...
ההליכה שלך, הנהיגה שלך, החיוך שלך, ה"סתם סתם", האיחור שלך ל"איסוף", האופן שבו סידרת את השער (...דרושה הדגמה חזותית), ויותר מכל – ההומור. כל הערכים שלך, כל המוסר שלך, כל מי שאתה מועבר לכולם בדרך הטובה ביותר – הומור. הומור גאוני, מחוכם, ומצחיק כל פעם.
השתחררתי....
בחצי שנה הראשונה הייתי שם לב פתאום לאנשים שהולכים כמוך, שדומים לך. שהקול והטון שלהם דומים לשלך. (למפקד שלי היה "סאאאמק" בול כמו שלך).
אבל זה מתערפל, מטשטש אט אט... ההומור שלנו השתנה (או במילים אחרות הדרדר), כל אחד הושפע בצורה אחרת מהצבא, וכולם חושבים אחרת (ואיך שהוא עדיין נשארו שמאלנים...)
אבל,
בצבא לומדים שמפקד טוב נמדד באיך הדברים עובדים כשהוא לא נמצא...
וזו הוכחה ברורה לכך שאתה "ספלינטר" טוב...
אנחנו דואגים אחד לשני, מנסים לומר לאנשים הנכונים את הדברים הנכונים בצורה הנכונה כדי שיובילו אותם לתוצאות הנכונות (נכון?!)
חושבים על החברים לפני שחושבים על עצמנו (אלה אם מדובר על בחורות ואז הפזל"ז מדבר...)
ומנסים להשלים את החסר...
אבל,
זה בסדר? אנחנו עושים את זה טוב? ומה עם מה שאין לנו תשובה?
העצות שלך מעולם לא היו "תקשיב... אתה צריך ל...." אלה הובלת אותנו לכיוון הנכון בעזרת המילים הקטנות בזמן הנכון (שוב, נכון?!). ככה, גם טיפש שחושב שהוא חכם מקבל את העצה.
פתאום,
שאני לא מוצא פתרון, אתה כן חסר. מה אני צריך לעשות? לדבר איתה? לצאת עם אחרות עד שאני אמצא אהבה חדשה? לשנוא אותה, או לזכור את זה כמו שזה וזה יעבור לבד?
נהרגת....
בשנה הראשונה חשבנו מה יהיה כשנתחתן? בברית של הילדים? כשנהיה זקנים ונזכר בעבר?
אחרי שהתגייסנו התרגלתי לא לראות אותך כך שאני לא ממש מתגעגע.
אבל כשאני נזכר בכל מה שנתת לנו(ולי), ויודע שלא תוכל לתת עוד, זה מה שעצוב לי, ובגלל זה כשאני שומעאת "הורה האחזות" אני נזכר בך ובוכה.
(טוב די עם השיטה הספרותית, גם ככה זה טיוטה, נתפרע)
התקלחת.....
הורה היאחזות זה מקרה מיוחד בשבילי כי אני זוכר שאני השפעתי עליך.
אז אני לא השפעתי על איזה בנאדם תהייה או מה תעשה בצבא, אבל גרמתי לך לעשות "טנק" (... שוב דרושה הדגמה ויזואלית) בכל פעם שמגיעים לשורה "... הורה טנק, רתום לפרד"
אני זוכר את הבעת הפנים שלך בכל פעם שעשינו "טנק".
השתחררתי..... (אמרתי שמספיק עם השטות הזו!)
עכשיו אני גם מקשיב למילים.
השיר מדבר על החלוציות, על התקדימים שלנו כיהודים, על ציונות לשמה, תמימה, כמו שאני מאמין בה....
ממש מתאים לי לקשר את השיר הזה אליך. חייל מצטיין שנהרג בהגנה על המולדת.
כשאני חושב על איך נהרגת לא עצוב לי. רבים, (כלומר, שמאלנים רבים) יגידו שזה פרימיטיבי אבל אני מרגיש גאה בכך שעמדת מול מחבלים ועצרת מבעדם לפגוע באזרחים(כן יסמין ונועם, אני עדיין חושב שטוב למות בעד ארצנו).
בתור אחד שמאמין, חשוב שאם מישהו אמור למות (וגם לכך יש סיבות), הוא ימות. אם לא מכדור של מחבל, אז מרסיס של מחבל אחר באוטובוס, או בגלל טיפש שינהג שיכור, או סתם ממבנה שיתמוטט.
אני חושב שהצורה שבה נהרגת, מסמלת הרבה מצורת חייך.
מפקד הכוח – תמיד מוביל ודואג לכולם.
מחסום פטע – לא סתם משהוא שיגרתי, מחסום שנועד לתפוס מחבלים בשל התרעה.
ניגשת לרכב – כל הרשעים יגידו שאחנו "כוח כובש", אבל העובדות מדברות בעד עצמן. המון חיילים נהרגים בגלל השיטה המקלה שלנו. שום "כוח כובש" לא ניגש לרכב בכדי לבקש תעודות. אבל עדיין, זה יותר ריאלי מאשר להוציא ילדים והורים ממכוניתם עם רובים טעונים מכוונים אליהם.
"עמלק" משתמשים בשיטה זו של היתמעות באוכלוסיה בכדי לפגוע, והאוכלוסיה שם לא מגרשת אותם.
כדור בודד – כדור אחד מתוך 29 חדר מבעד אפוד המגן, והרג אותך במקום. (פעם סיפרת לי על ה"מג'יק בולט" של רייגן)
לעיתים רחוקות אני חולם עליך, אבל ידוע זוכרים רק אחוזים קטנים מהחלומות...
אני מקווה שאתה מבקר אותי (ואת כולנו) בחלומות, ואומר לנו את הדברים הקטנים שגורמים לנו להיות טובים יותר ולקבל את ההחלטות הנכונות.
ותתקשר לפעמים יא זבל!
אייל.
--------
ערב יום הזיכרון יום ראשון ה' אייר תשס"ד
עבר המון זמן, פתאום שוב יש לי זמן לעצמי, סיימתי חודש לימודים מפרך (לא ברור מה יהיה איתי כשאני באמת אאלץ ללמוד....) ושוב חושב עליך....
נזכר איך רקדת, עם חולצת הפלנל השחורה המשובצת, איך שתית קולה מפחית, איך השתמשת בעכבר במחשב אצלך בבית, בצורה הכי מוזרה שיכולה להיות (למה עם יד שמאל למה?) איך צחקת עם היד על הפה, איך התרכזת עם הפה פתוח....
אני לא מכיר אותך ממש לא.... אני מגדיר את עצמי בין החברים הקרובים שלך, אבל מעולם לא הכרתי אותך מעיינים של בנאדם בוגר, אני התבגרתי רק בצבא, ואני ממש לא מכיר אותך....
רק זוכר שתמיד היה איכפת לך.... גם כשעצבנתי אותך, דאגתה להתווכח איתי ולנסות להעמיד אותי על טעותי (ע"ע "עוףלי מהחדר זאת גישה" "אני קניתי לנועם ואופירקופסא ריקה של בסקוויטים וקולה!!!")
"מה זה עוזר כשאתה צועק עלי עכשיו" משפטי חוכמה שרק בתור אדם בוגר אני יכול להבין וליישם (ע"ע אור! איך אתה לעזאזל מאבד את הכרטיס!?")
מי היה מאמין כשלמדנו לדקלם בכיתה "על חומותיך עיר דוד הצבתי שומרים" שיום יגיע ותהייה אחד מהם....
-------
ט"ז בחשוון תשס"ה יומיים לפני האזכרה, יומיים אחרי שרדתי מהמטוס.
אני כנראה די נאיבי עמוק בפנים, בנחיתה התרגשתי כמו עולה חדש.... מחיאות הכפיים (שהולכות ומתמעטות) הכל כך מיוחדות, דגל ישראל על כל המטוסים מסביב, ההאנגר הענק שמוכר מהחזרת שלושת גופות החיילים החטופים...
"פעם שבא יהודי לישראל, נישק האדמה וברך הגומל,
היום הוא רק יורד מהמטוס, קונה מנה פלאפל ושותה גזוז"
כל החודש האחרון בטיול אני חושב שאני צריך לשם שינוי לכתוב משהוא לאזכרה שלך, ואני מגיע לארץ, ומן הסתם המון דברים מסיחים את הדעת....
ליאור ויניב ישבו ביחד וכתבו משהוא, והחליטו לשתף את כולנו כדי שניצור משהוא ביחד....
אחרי שאני קורא את מה שהם כתבו, אני חוזר וקורא מה שאני כתבתי לפני פחות משנה.....
ואני נזכר בדברים ששכחתי.... ואני חושב.... מה שכחתי בשנתיים לפני שכתבתי?....
שר האוצר נכנס במסעדה רומנית אוכל צ'ורבה, פתאום נכנס השר הפנים, אז השר הפנים שואל אותו "כמה?" אז השר אוצר אומר לו "שבע!" אז שר הפנים אומר לו "מה שבע?" אז השר אוצר אומר לו "מה כמה?"
הבדיחה האלמותית הזו ששגורה בפי כולם היא רק חלק מייצג קטן מאגדה הישראלית שנקראת הגשש החיוור.
הרבה אגדות יש לנו בהסטוריה הקצרה של מדינית ישראל, את ה"פרות הקדושות" הללו רבים שוחטים בשנים האחרונות, האגדה על יוסף טרומפלדור, שתבע את המושג "טוב למות בעד ארצנו" נמצאת בחקירה מתמדת. באופן כללי, מיתוסים ואגדות נועדו להעביר מסר חינוכי, "סלוגן" ברגע. לא כולם יודעים מה היתה עבודתו היום יומית של האדם מזוקן על המרפסת אבל לכולם הוא מזכיר ש"אם תרצו אין זו אגדה", גם אם לא ברור מהוא הרקע של הזקן שעומד על הראש, אבל לכולם הוא מטיף "אנחנו נפריח השממה", לא כולם יכולים לזכור בדיוק באיזו משפחת פקעות רב שנתיות נמצאת הרקפת, אבל כל ילד יודע שאסור לקטוף אותה.
בכל רגע בחיים נוצרים זכרונות חדשים, ואלו, באופן טבעי כנראה, תופסים את מוקומם של זכרונות ישנים. זכרונות ישנים נדחסים לתמונות בודדות וחוויות מרוכזות.
שבע שנים (מה שבע?) עברו מאז נפל חברי הטוב רז מינץ, רז פיקד על צוות של גדוד "דוכיפת" שמנע מחולית מחבלים לפגוע בעולים לירושליים. מאז התגייסנו, לא ראינו אחד את השני הרבה. אחרי יום העצמאות ה53, הפעם הבאה שראיתי את רז הייתה כשבועיים לפני נפילתו, בה לשמחתי יצא לנו לעשות "שיחת גברים" האגדה מספרת שישבנו בפאב הנחשב באיזור על בירה קרה, המציאות מספרת שישבנו במכונית על מילק-שיק של יוטבתה בקרטון מהפיצוציה ליד הבית.
בשנים הראשונות לאחר הנפילה שלו, כל אדם עם מבנה שיער כמו שלו הזכיר אותו, גם אנשים שמנופפים בידיהם בהליכה העלו זכרונות. דוכיפת לא הזכירה את ע' הלל, והקונטצה הראשונית לנגב היתה לנגביסט שאוחז בו במסע הכומתה. אחרי שהשתתחרתי, אוהדים של קבוצות ספורט הזכירו לי אותו, והמשקה דר' פפר. בתחילת הלימודים נזכרתי בלימודים המשותפים שלנו בתיכון, ונזכרתי בו כשהשתמשתי במחשבון, כשאכלתי "כריך" בהפסקות עשר, וכשהינו צריכים להעביר מספרים לבסיס הקסה-דצימלי.
(מה כמה?) מאז תחילת הלימודים, גם הזכרונות הללו נדרסים, המחשבון כבר מקושר לטלפון של לאוניד, הכריך ל"קוזי" - תיק האוכל של מושיק (שלא באמת שותה אורנג'דה), והמספר ההקסה דצימלי כבר לא באמת בשימוש. גם הספרדי הכפול כבר לא מובהק כפי שהיה, והיום יש גם זכרונות מהסינטה ונתקה-בורגר.
זו הרגשה נוראית, ההרגשה ש"שכחת" את החבר הכי טוב שלך.
הדבר שמנחם, היא העובדה שלרז היו הרבה תכונות שהטביעו בכולנו קימורים שיכולים להפוך לאגדה בפני עצמה, וכך, אנחנו זוכרים אותו ומנסים "לעקוב" אחר דרכו. ה"דבק" של החבר'ה שמסוגל לפייס בין הצדדים, החכם שיודע הכל על הכל (וזכרו שבתקופה ההיא לא היה ויקיפדיה!) והכי חשוב היועץ האמתי, שיכול לא רק להגיד מהיא הדרך הנכונה אלא גם מהיא הדרך הנכונה לך.
דמעות אמיתיות עולת בעיני כשאני מבין שמספר הסיפורים שאני יכול לספר על רז קטן. אבל ליבי מתמלא בגאווה עזה כשאני עומד מול הדברים שעליהם רז השפיע עלינו. מהדברים הגדולים כמו יום הסיור בכרמלית ויום רזי הארץ ועד הדברים הקטנים היום-יומים, של סובלנות, עזרה ואהבת הזולת, ועמידה על עקרונות ללא פשרות עם דיון מנומס אבל חד וחריף ומלא הערכה לדעות מנוגדות.
ביום ראשון הקרוב, י"ח בחשוון תתקים האזכרה של רז. השנה, לצערי, לא אוכל להיות שם. אבל אני מזמין את כולם, גם אם לא הכרתם את רז, להכיר אותו. על הרבה דברים בחיים אומרים שעושים את זה בשביל עצמך, ולא בשביל האחרים, אבל באזכרה של רז, חשוב לנו מאוד שיהיו הרבה אנשים. שיכירו את הצדדים השונים, ושיספרו את הסיפור. האזכרה ביום ראשון, בשעה 15:30 בבית העלמין בצור שלום (מאחורי הקריון) לפרטים נוספים על רז ולפרטים על האזכרה, אתם מוזמנים להכנס לאתרז, וגם להדליק נר זכרון אם אתם מעוניינים. www.ataraz.org
חלק חשוב מהאזכרה, הוא הלימוד, שמעיד על כך שהנפטר השאיר אחריו מורשת של אנשים שאכפת להם, ובכך אומרים, הנשמה עולה מעלה. הדעה הרווחת היא שמדובר על לימוד תודה. הפרשה בשבוע הבא היא פרשת חיי שרה. ואפשר ללמוד מכאן ופעילויות לילדים אפשר למצא כאן. את הקריאה בזמן האזכרה מתהילים קי"ט אפשר לשמוע כאן. אני באופן אישי מאמין שגם את תלמדו דברים אחרים (ואפילו איפיו"ח) ותקדישו את הלימוד לרז, זה יעבוד. וכמובן, הכי טוב זה פשוט להתענג על השירים של כוורת.
אני זוכר כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי, בזמן הצפירה הייתי מביט מטה, אל האספלט האפור, ומדמיין בראשי תמונות שאז נראו לי כמו מלחמה. את התמונות שראינו בטלויזיה של טנקים, נגמשים ופיצוצים בשחור לבן, רעש ובאלגן. והיה בליבי עצב על "חללי מערכות ישראל" הלא הם "יפי הבלורית והתואר"...י
כבר כמעט 5 שנים שבצפירה אני לא מדמיין טנקים.
אני מדמיין חוף ים נהדר ביוון, הופעה של כוורת, מועדונים, מסיבות, שיחות על בחורות, וספרדי כפול.
משקפיים מלוככות, מחשבון מעופף, מערכונים של פלטפוס, וקריאה ממחברת ריקה.
נסיעה ברכבת, מילק שייק של יטבתה, בלאדי מרי, כריך עם לבנה, פחית קולה, ומצבת שיש.
על זה שבאיסוף ליציאה חוסכים גם 2 דקות של המתנה, וגם את פסי ההאטה המעצבנים ברחוב אהרון.
אני חושב איזו קשה זה למשפחה שבכל אירוע ושמחה, במקום עוד זוג ידיים עוזרות שאפשר לסנג'ר לעשות טלפונים, יש עשרות מוזמנים חדשים שצריך לדאוג להם למקומות ישיבה.
