אניזוכר כשהייתי קטן, בבית הספר היסודי, בימי הזיכרון, המורה הייתה מספרת על גיבורי החיל, שהקריבו את עצמם למען מדינית ישראל.
אני זוכר בזמן הצפירה הייתי מביט מטה, אלהאספלט האפור של חצר בית הספר, ומדמיין בראשי תמונות שאז נראו לי כמו מלחמה. את התמונותשראינו בטלוויזיה של טנקים, של נגמ"שים ושל פיצוצים בשחור לבן, מדמיין את צליל הצפירה הצורם באוזניים כרעש ומהומה של מנועי טנקים, ירי תותחים ומעוף מטוסי קרב. הייתי מדמיין את השקופיות של החללים שנפלו, מוקרנים על המסך במהדורות החדשות במסגרת מרובעת לצד הנפשה של נר.
אני זוכר שהיהבליבי עצב על "חללי מערכות ישראל" הלא הם "יפי הבלורית והתואר"...י
אבל כבר כמעט 10 שנים שבצפירה אני לא מדמיין טנקים.
היום, בזמן הצפירה, אני מדמיין ריצה יחפת רגליים על חוף ים נהדר ביוון, אני מדמיין מועדון ריקודים ומסיבות, אני מדמיין שיחות על בחורות, אני מדמיין תוכנית מצחיקה בטלוויזיה,אני מדמיין מעשי קונדס בטיול השנתי, מעשה טוב בתנועת הנוער. אני משחזר בראשי מערכונים של פלטפוס, אני מדמיין הופעה של כוורת.
כבר במחצית הראשונה של הצפירה, חיוך רחב עולה על שפתי.
אני משחזר נסיעה ברכבת, אני נזכר במילק שייק של יטבתה, בבלאדי מרי, כריך עם לבנה, פחית קולה, ומצבת שיש. אני חושב על זה שבארגון של המקומות בחתונות, צריך מושב אחד פחות בשולחן של הצעירים, ושולחן אחד יותר באזור של המבוגרים.
בזמן הצפירה אני חושב על רז מינץ - חבר שלי.
צליל הצפירה מזכיר לי את צלצול הטלפון שבישר לי הבשורה המרה.
אני מנסה לדמיין איך זה היה אם הייתה מצטרף אלינו לטיול אחרי הצבא?
אני מנסה לשער מה הייתה הולך ללמוד ואיפה?
אני מתאמץ לדמיין מה הייתה אומר על האהבה הקודמת שלי, ומה הייתה ממליץ בשביל למצוא את הבאה?
מה הייתה חושב עכשיו על המצב הכלכלי? איך מתמודדים עם ההפיכה במצריים? מה לדעתך הגישה הנכונה להביא לשחרורו של גלעד שליט?
בכל רגע בחיים נוצרים זיכרונות חדשים, ואלו, באופן טבעי כנראה, תופסים אתמקומם של זיכרונות ישנים. זיכרונות ישנים נדחסים לתמונות בודדות וחוויותמרוכזות.
בשנים הראשונות לאחר הנפילה שלו, כל אדםעם מבנה שיער כמו שלו הזכיר אותו, גם אנשים שמנופפים בידיהם בהליכה העלוזכרונות. דוכיפת לא הזכירה את ע' הלל, והקונוטציה הראשונית לנגב הייתהלנגביסט שאוחז בו במסע הכומתה. בתחילתהלימודים האקדמאים נזכרתי בלימודים המשותפים שלנו בתיכון, ונזכרתי ברז כשהשתמשתיבמחשבון, כשאכלתי "כריך" בהפסקות עשר, וכשהיינו ממתינים במתח לתוצאות הבחינות.
מאז, גם הזיכרונות הללונדרסו, המחשבון כבר מקושר בראש לפעולות חשבוניות, הכריך לג'ינג'ית החמודה שפגשתי בקפיטריה של האוניברסיטה, ואת כתובת האתר שבו מפורסמות תוצאות הבחינות אני זוכר בעל-פה עד היום.
זו הרגשה נוראית, ההרגשה ש"שכחת" את החבר הכי טוב שלך.
הדברשמנחם, היא העובדה שלרז היו הרבה תכונות שהטביעו בכל חבריו קימורים שמשפיעים עלינו עד היום, וכך, אנחנו זוכרים אותו ומנסים "לעקוב" אחר דרכו. ה"דבק" של החבר'ה שמסוגל לפייס בין צדדים שרבים, החכם שיודע הכול על הכול
והחשוב מכל, היועץ האמתי, שיכול לא רק להמליץ מהי הדרך הנכונה אלא גם מהי הדרך הנכונהלך.
דמעותעולת בעיני כשאני מבין שמספר הסיפורים שאני יכול לספר על רז קטן. אבל ליבי נמלא גאווה עזה כשאני עומד מול הדברים שעשינו בעקבות ההשפעה של רז.מהדברים הגדולים כמו יום רזי הארץ, ההצלחה בלימודים ובעבודה, ועד הדברים הקטניםהיום-יומיים, של סובלנות, עזרה ואהבת הזולת, ועמידה על עקרונות ללא פשרותתוך קיום דיון מנומס אבל חד וחריף ומלא הערכה לדעות מנוגדות.
אז רז מעולם לא יידע מה זה פייסבוק, ואני לא באמת יודע מה הוא חושב על תמונת הפרופיל שלי,
חיי כלב, קור כלבים, כלב של בנאדם. בעברית, הביטוי "כלב" מתייחס כמעט תמיד למשהו שלילי. אבל ידוע לכול ש"כלב הינו ידידו הטוב ביותר של האדם".
בלילה שבין שבת לראשון, מת הכלב הזקן שלנו "דואי", 13 שנים זה גיל מופלג לכלב מזן "כלב זאב" (רועה גרמני). באופן אירוני, בדיוק יצאתי לקנות לו חבילת בונזו חדשה כשראיתי שהוא מסרב לקום משינתו למרות קריאותי החוזרות והנשנות. דואי היה כלב טוב, שמר על הבית באדיקות, אך היה מכניס אורחים לבבי. קל להבין למה אומרים שכלב הוא ידידו הטוב של האדם. מי שמכיר כלבים מקרוב, ואת דואי בפרט, יודע שההנאות של החיים שלו הן לרצות את בעליו ("כשאתה מרוצה - אני מרוצה" במובן הכי פשוט)
אז אומנם זה כלב, אבל ללא ספק הוא היה תוספת יקרה ונעימה למשפחה שלנו ב13 השנים האחרונות. וללא ספק נתגעגע המון. (*לכל המנצלים את האינטרנט לדברים שלליים, לפני יותר משנה הותקנה בביתינו מערכת אזעקה מתקדמת)
כאן תוכלו לקרא את הדברים שנשאתי בטקס קבלת תואר "מוסמך למדעים בהנדסת תעשייה וניהול" בטכניון בשנת תש"ע (2010).
הנאום נכתב לארח התיעצות עם גרעין החברים, ולאחר עידון נדרש למעמד, ולאחר לחצים "פוליטים" מצד מארגני הטקס.
בשורה התחתונה, כולנו ממליצים ללמוד בטכניון בכלל, ובפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בפרט. הביקורת הנשמעת הינה מתוך אומונה בצורך בשיפור מתמיד.
קריאה/צפייה מהנה!
----------------------------------------------
ערב טוב, הקהל מתבקש לכבות מכשירים סלולרים ולא לנשוף בוובוזלות.
נשיא המדינה, מר שמעון פרס, ראש-הממשלה, מר בנימין נתניהו, הזמרת היוצרת, הגברת אפרת גוש, ממלאת מקום ראש העיר, הגברת חדווה אלמוג,
אנשי הסגל, המשפחות ועמיתי הבוגרים היקרים.
לפני יותר מארבע שנים, ניצבנו בפני החלטה משמעותית, מה ללמוד והיכן.
מתוך הבנה כי לימודי התואר יהוו את אבן הדרך הראשונה בכיוון בו אנו מעוניינים להתקדם, שקלנו מספר גורמים מרכזיים:
- עניין ותשוקה אישית בחומר הלימוד.
- רמת הלימודים והאפשרות להתפתח.
- אפשרויות ההמשך, והתעסוקה לאחר סיום התואר.
את העניין כל אחד מצא בדרכו שלו. למשפחות היושבות כאן היום חלק מכריע בעיצוב ההחלטה הזו.
חלקן עודדו לקחת חלק בתיקון מכשירים בבית, אחרות, ערבו בקבלת ההחלטות החשובות במשפחה, וכולן הציבו את הלימודים במקום חשוב בסדר העדיפויות כבר מגיל צעיר.
בבחירת מוסד הלימודים עמדו בפנינו כל האפשרויות השונות. הבחירה בטכניון אינה טריוויאלית, שמו של הטכניון הולך לפניו גם בצדדים שמקשים על ההחלטה.
~ תחשבו על זה, חזרנו מהטיול, רצינו להמשיך להינות, ואז אומרים לך שהאפשריות שלך הן: פאבים בתל-אביב, דשא בבאר-שבע, בבין-תחומי של את הבנות של כל המי-ומי או שיח אקדמי משובך עם עתודאים בטכניון והכרמלית.... החלטה קשה...
אבל מצד שני, יש רק מקום אחד שישאיר את האמא הפולנייה שלנו מרוצה...~
רמת הלימוד הגבוהה, ושמו של המוסד הביאו אותנו להכרעה ללמוד כאן.
במהלך הלימודים נתקלנו באתגרים רבים, דרישות אקדמיות גבוהות, מחסור בזמן, מבחנים ארוכים ועוד דברים שדרשו מאיתנו להיות במיטיבנו, ואנו ניצבים היום כאן בגאון אחרי שעמדנו בהם.
אנשי הסגל המעולים של הפקולטה לימדו אותנו כי שאיפה למצוינות ומחשבה ביקורתית הן אבני היסוד של האווירה הטכניונית. לכן חשוב לנו להגיד כי מצאנו את עצמנו לא אחת עומדים מול מסוכות הנובעות מבירוקרטיה מיותרת, קיבעון מחשבתי, ואטימות מצד בעלי תפקידים.
התעלמות מתמשכת מנושאים אלו עלולה להוביל לירידת קרנו של הטכניון.
למרות המגבלות הכלכליות, במדינה בה אנו חיים, מחסור במשאבים לעולם אינו תירוץ לחוסר מצוינות.
כפי שבחברות ההזנק הרבות שקמות בארץ מתמודדים עם מחסור במשאבים ולמרות זאת מוצריהן עולים בעשרות רמות על המתחרים בעולם, בעלי תקציבים גדולים יותר. כך על האקדמיה בכלל, והפקולטה בפרט, למצוא פתרונות יצירתיים שיאפשרו לה למשוך ולשמר את הטובים, ולתגמל את התורמים לה בדרכים שאינן בהכרח חומריות.
ניתן לציין דוגמאות מעשיות: - עידוד פרויקטיי גמר המתמקדים במערכות מתקדמות לשירות הסגל והסטודנטים כמו מעקב אחרי מילוי דרישות התואר. - שמירת קשר ושיתוף פעולה עם בוגרים. - ועוד.
ארשה לעצמי להתאים את מילותיו של יאנוש קורצ'אק לעולם האקדמי: הדואג לימים - משתתף בכנסים הדואג לשנים - מפרסם מאמרים הדואג לדורות - מחנך אנשים.
הקשבה כנה לדעות הסטודנטים, ויצירת מערכת תמריצים נכונה המתאימה לזמננו, תוביל להירתמות המובחרים לשימור ושיפור ההילה האופפת את המוסד.
בנוסף על האתגרים הללו, אף אחת משנות הלימודים לא הייתה כסדרה, בשנה הראשונה מלחמת לבנון השנייה, לאחר מכן שביתת הסטודנטים, שביתת המרצים, ולסיום - מבצע עופרת יצוקה.
רבים מבין הבוגרים והסטודנטים היושבים כאן, ואף כמה מחברי הסגל, נמנו בשורות המילואים בשנים האחרונות. בזכותם, אנו יכולים להתרכז כאן, ובזכותם השקט והביטחון הנדרשים לקיום תקין של הלימודים, תודה!
ישנם יתרונות בשירות מילואים, הניתוק מהשגרה מאפשר ומעודד את היצירתיות והחשיבה "מחוץ לקופסא" שכל-כך נחוצה בכלכלה של היום, ובכל תחומי החיים. אולם הניתוק הזה פוגע בצורה משמעותית בלימודים.
הפקולטה שלנו, יותר מכל הפקולטות האחרות פעלה בכדי לצמצם את הפגיעה בחיילי המילואים. ואנו קוראים מכאן להמשיך בשיתוף פעולה לחיזוק מגמה זו.
- על המזכירות והיועצות להמשיך לתת יחס אישי ולוודא כי הסטודנט מודע לכלים העומדים לרשותו. ~חיילי המילואים יודעים שנילי התקשרה באמצע המלחמה ושאלה אם אנחנו צריכים שמיכה או כל דבר אחר. אולם פרט לזה חשובה גם מודעות השירות בימי השגרה~
- על אנשי הסגל למצוא חלופות שאינן פוגעות ברמה האקדמית מחד, ומאידך מאפשרות לסטודנט להיכנס חזרה ללוח הזמנים האקדמי ככל עמיתיו הסטודנטים.
- על הסטודנטים האחרים למנוע מ"טרמפיסטים" להכביד על העגלה, ולסייע לחברים להשלים את הפערים מתוך תחושת ערבות ורעות.
ולבסוף אנחנו הבוגרים,
אנחנו מודים לאנשי הסגל, לפקולטה ולכל בעלי התפקידים שהעניקו לנו את הפלטפורמה הטובה ביותר בארץ ללימודי הנדסה.
אנו ניצבים כאן היום כבר כחלק פעיל בכלכלת ישראל. כבר היום ברור כי ההחלטה ללמוד בטכניון הייתה משתלמת. אחוז ההשתלבות במשק והתגמולים בהשוואה לחברינו ממוסדות אחרים ניכר, ו"הטבלה לא משקרת". הפקולטה שלנו ייחודית בכך שהיא מציבה בוגרים בכל תחומי המשק. מהנדסים ומנהלים בהיי-טק, בתעשיות הצבאיות, במכוני מחקר, בבתי תוכנה וחומרה, חברות יעוץ מובילות, תעשיות תרופות, ועוד תחומים רבים ומגוונים אחרים.
אם נשכיל לשמר את הקשרים החברתיים שנרקמו בארבע השנים האחרונות, ולהמשיך באותה אווירה המעודדת מצוינות, נוכל לשתף פעולה ולהעצים בסדר גודל, אחד את השני את כלכלת ישראל, ולהמשיך לבסס את תקוותינו - להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
את הטקסט הזה רציתי לכתוב עם שובי מהמסע לפולין... אבל ככל הנראה לא מצאתי את הזמן והמוזה. היום, ביום הזכרון לשואה ולגבורה תש"ע, סוף סוף מצאתי את הזמן.
דמיינו... דמיינו לכם שורה ארוכה של אנשים נשים וטף, העומדים בתור כדי לצאת מביתם ולמצא עבודה או ללכת לעיסקי יומם. בקצה התור, המופרד לגברים ונשים, חיילים מפשפשים בחפציהם, בודקים ונוגעים בכל חפץ ואף מחפשים על גופם. דמיינו את המבט של הילד כאשר הוא מביט בעיני החייל שלוחץ אחד אחד על התפוזים שבשק שמחזיק אביו. אביו, שהוא מושא להערצה, שלימד אותו שחריצות ועבודה קשה הם הדרך להצלחה. עכשיו עובר אל מול עיניו השפלה בידי ילד במדים שגילו פחות ממחצית גילו של אביו. הילד יודע, שבחברה שהחייל הזה גדל בה, ישנו עיתון שנחשב מונופול. הוא יודע שתחנות הרדיו הפופולריות ביותר הן תחנות של הצבא. והוא יודע שכל בן נעורים רק מחכה ליום בו גם הוא יוכל ללבוש מדים ולהנהג באופן דומה. כשהוא עומד בתור הוא חושש להתקרב לאנשים עם הנעליים הגבוהות. הוא זוכר איך לפני ימים אחדים פרצו אותן נעליים לבית של השכנים ביריות, והרגו את האבא והאח הגדול. גם חברו נפצע מהיריות. הוא זוכר איך הדוד שלו יצא יום אחד מהבית - ולא שב לעולם... והוא מפחד... הוא מפחד שגורלו יהיה דומה.
אתם רק יכולים לנחש על איזה שנה בהסטוריה אני מדבר...
הזהרו... אם טעיתם לחשוב שדיברתי על שנת 1940, אתם טועים, אני דיברתי על שנת 2001. קראו שוב. לא תארתי את סבי באירופה, אלה את עצמי כחייל בסמיכות לישוב "מבוא דותן". העיתון "ידיעות אחרונות" מוגדר ע"פ חוק כמונופול במדינת ישראל, ותחנות הרדיו בעלות הרייטינג הגבוהה ביותר הן גלי-צה"ל וגלגל"צ, תחנות בפיקוד צה"ל.
הזהרו מהשוואות... בימים האחרונים כלי התקשורת מלאים בהשוואות השקולות, לדעתי, להכחשת שואה. קל מאוד להשוות גראפית, או בנתונים חלקיים את המצב שלנו למצב אז. אבל מה שעלינו "לזכור ולא לשכוח" זו לא הגרפיקה הזולה, אלה הערכים הפנימיים בתוכה. מה קורה לילד כאשר הוא מגיע למחסום, ואחרי שלחצו על כל התפוזים בשק? הוא מושפל? או שהוא זוכה לחיוך וסוכריה? אביו נחבל או יוצא להמשיך בעיסוקיו באין מפריע? למה בכלל מראש הם היו צריכים לעבור את הבידוק הזה? האם בגלל היותם "שורש הרוע בעולם?" או בגלל דתם או גזעם? או דווקא הסיבה זהה לזו שהאבא של השכן נהרג, והדוד נעלם? אולי בגלל שאנשים בסביבתם פעלו באופן אקטיבי מוחלט לפגיעה בחפים מפשע מהעם של אותם חיילים. האם הוא נרדף בשל היותו ערבי/מוסלמי? אם כן, כיצד נוכל להסביר שאותם חיילים יושבים על ספסלי האוניברסיטאות עם ערבים/מוסלמים אחרים, לומדים בחבותא, וחולקים את אותו הכבוד בטקסי ההצטינות?
בצעדי לפני כשנה ברחובות וורשה, באיזורים בהן היה הגטו, בין הבניינים הסמוכים לכיכר השילוחים, ובעמדות השמירה של החילים הגרמנים, חשבתי על ההשוואות שעושים אנשים, גם מתוך העם שלנו, לתקופה ההיא. והעובדה, שהרגשות ההזדהות שלי היו אך ורק בנושאים הטכנים והמקצועיים. כן, אני הייתי שם את עמדת השמירה בדיוק כאן, וכך בדיוק הייתי מגדר את המתחם. את הקו של התור הייתי עוצר באותה הנקודה, ואת חצר ההמתנה היייתי ממקם דומה. אבל התוכן... התוכן של הדברים לא דומה אפילו במעט. הצד השני של התור, הסיבה שהתור נוצר, וחשוב מכל - המבט בעיינים והתחושה שבלב.
כחייל ב""צבא הכיבוש"", כ""קלגס"" פעיל במחסומים, אני יכול להגיד בלב שלם, שגם אם נעשות טעיות מידי פעם, וגם אם ישנם שוטים המסתננים לשורות. צבא ההגנה לישראל פועל בצורה מוסרית, אנושית ואולי מעל הכל, ודווקא בגלל ההשוואות הגרפיות שרבים מנסים לצייר, צבא ההגנה לישראל פועל בצורה יהודית. כאשר אני עומד במחסום, בפעילות או במלחמה, גם אם מבט קשוח בעייני, וגם כשאצבעותי אוחזות בכלי משחית, על ליבי רקום התלאי הצהוב, ובראשי אני זוכר, בכל צעד "כי גר הייתי בארץ מצריים". גאה אני לעמוד בנעליים גבוהות ומבריקות, ולאחוז בנשק, כאשר אני יודע מהן אמות המוסר שמובילות אותי ואת חברי לנשק.
זאת לא עוד משלחת מגוונת המכסה את רוב תחומי הלימוד בארץ, וביניהם 14 סטודנטים שיצאו במסגרת אגודת הסטודנטים של הטכניון. זאת המשלחת החשובה ביותר היוצאת מדי שנה, אליה חוברים כמאה סטודנטים מכל המוסדות האקדמאים בארץ ישראל. זה “המסע לפולין”, מסע בעקבות אחד השיעורים החשובים ביותר בתולדות האנושות, שלימד את העולם כולו על גודלה של שנאת חינם. ההבדל המשמעותי בין ביקור במקומות לבין הלימוד והחשיפה הרבה שיש לנו לנושא בארץ הוא בטוטאליות, בהיקף, בצבע. לא מדובר בסרטון שחור-לבן, ולא בהקלטה מלאת רעשי רקע, אלה בהליכה באותם המקומות, באותם השבילים, ובאותם הנופים בהם צעדו מילוני יהודים אל הסוף המר. אחד מהמראות היותר מפורסמים, אבל מסוג המראות שלא ניתן להעביר באף אמצעי אחר באותה עוצמה, הוא זה של ערמות הנעליים. שורות שלא נגמרות של מאות נעלים מסודרות בערמות גדושות. אחרי ההלם הראשוני מהכמות, מתחילים להתבונן בפריטים השונים שבערמות הגדולות. מבחינים במידות הנעלים השונות, בצורות השונות, ובמה שנשאר מהצבעים. נעל עקב לבנה אחת סחפה אותי וגרמה לי לדמיין בערמה אחת את נעלי ה”נייקי” הבוהקות של אבי, מוטלות על כפכפי ה”רייף” של רועי, לצד ה”טימברלנד” של עמית, שמתחת למגפוני “אלדו” האדומות של ענת, וסנדל של מותג כלשהו של גל. פתאום לא ראיתי מוצג מוזיאוני, אלא אנשים, חיים, דמויות מלאות אופי, מוטלות בערמה אחת. החיים במציאות בארץ גורמים לי להימנע מלהרגיש “קורבן”, ובביקור בתאי הגזים, ברחתי לשכלתנות. בכניסה למקלחות, למרות שהיו לפנינו קבוצות רבות, לא נוצר תור כלל. חשבתי לי באיזו יעילות תוכנן המקום, חשבתי מי היה מהנדס התעשייה וניהול המוצלח שקבע את הנהלים. חשבתי על מהנדס המכונות ששיפר את המגש שסייע לעובדי הכפייה להכניס את הגופות לקרמטוריום, חשבתי על מהנדס החשמל שחישב את ההתנגדות של הגדר ההיקפית של המחנה, ועל מהנדס הבניין שתכנן את הארובה. עייני עברו גם על החברים מהאוניברסיטאות האחרות שעמדו איתנו צפופים בחדר הקטן. חשבתי על הפסיכולוג שקבע שלהשמיע את “ווגנר” על רציף המשלוחים יקל את העבודה, על איש התקשורת שידע להעביר מסרים כה חדים וברורים למילוני הרופאים עד כדי כך שישתפו פעולה, ועל איש החינוך, שידע להעביר לכל כיתתו את תורת הגזע. הסתכלתי סביב על הסטודנטים של ארץ ישראל, וחשבתי על הסטודנטים של גרמניה בשלהי שנות ה 30. הם לא היו חיות, הם היו סטודנטים כמונו. אחות של סבי סיפרה לי איך היא נתנה לחברים לספסל הלימודים לרפרנס מהמחברת המסודרת שלה, איך בקיץ הם היו יושבים בהפסקה על הדשא בפארק, ואיך אף אחד לא הרים את קולו כשנאסר על אחיה להיכנס לשערי הקמפוס, בגלל היותם יהודים. בעודי הולך בין גדרות המחנה, מוקף בדגלי ישראל, מתגבשת בראשי המחשבה ש”לזכור” זו רק חצי עבודה. עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להיות משענת איתנה לעמים הנרדפים בגלל גזעם. אולי במקום המסע לפולין, מסע להנצחת השואה הוא דווקא לצאת למילואים בדרפור, או לאסוף עוד מודיעין על המחנות בצפון קוריאה, ולוודא שאנחנו מקיימים את “לעולם לא עוד” באופן מלא.
נכתב לזכרם של אהרון ודב גינסבורג, אחיו של סבי, ולזכר האחרים,שעקבותיהם אבדו במהלך מלחמת העולם השנייה.
אני נרדם.... לילות מטורפים לפני יום עבודה ארוך זה אף פעם לא טוב.... בכלל תכננתי ללכת לישון מוקדם, כבר ב11:15 נכנסתי למיטה. הייתי עייף כבר קודם, בכלל לא חשבתי שיקרה דבר כזה. כיביתי את האור... ואז השובבה הזו התחילה. עוברת לי ליד האוזן.... עם הקולות האלה שהיא עושה... אף אחד לא יכול לעמוד בפניהם. מסתובבת סביבי, נוגעת - לא נוגעת.. מטריפה. חשבתי כבר להתעלם, שאם אני לא אזוז היא תחשוב שנרדמתי ותרד מכל העניין. אבל כנראה שדווקא אז היא החליטה לעשות מה שכולן בטוחות שיוביל לשיאים חדשים. היא הביאה חברה! אני ושתיהן במיטה אחת! התחלתי להתפטל, לזוז מצד לצד... השמיכה התעופפה לכל הכיוונים... מטריפות אותי.... בסטראו.... מיכוונים שונים ככה שאין לי לאן לברוח! מבהירות לי מעבר לכל ספק אפשרי, שזה אני שהן רוצות ולא אף אחד אחר. רוצות כאן, ועכשיו. לא לחשוב על ההשלכות, בלי יסורי מצפון. ללא גינונים והתחסדות.
מתחילות לטרוף אותי, כאילו אין מחר. אני מנסה להתגבר על התחושה, לא מרשה לעצמי להכנע להן. "עוד מעט זה יעבור" אני חושב. "זה הכל בראש, נתמודד עם ההשלכות מחר" אני מנסה לשכנע את עצמי. אבל הן בשלהן, ממשיכות למצוץ בתאווה, שוב ושוב. אני נשבר, פרץ של זעם יוצא ממני. אני מדליק את האור כדי שלא יכלו להסתתר בצלליות. מנסה להצליף בהן בכל הכוח - אם זה המשחק - אז עד הסוף! אבל הן כמו ילדות קטנות... זריזות ומהירות, מתחמקות ממני... צוחקות עלי בתאום. אני אוחז בקצה השמיכה, ומניף אותה לכל עבר - מה שלא עובד בסיכול ממוקד - יעבוד בארטילריה כבדה. אך לשווא, הן רק גורמות לי להזיע יותר, ולהן לרצות עוד. אני נכנע, נשכב שוב במיטה, ונותן להן לבצע את זממן בי... שלפחות הן תצאנה מסופקות... כנראה ככה זה שהקיץ מגיע... זה פשוט באוויר.
אני חייב ללכת לקנות דוחה יתושים, כדי שאולי הלילה אוכל לישון כמו שצריך. קיץ שמח.
היות והבבילון הפסיק לעבוד לי, הכנתי תחליף לא רע. זה משתמש בגוגל טראנסלייט וזה מתרגם לא רע מה שכותבים. לחצו על הלינקים השונים (יש כאן שניים ארוכים) הראשון יוסיף לכם סרגל חיפוש שיתרגם לאנגלית, והשני לעברית.
(אחרי שנפתח הדף, לחצו על OpenSearch plug-in, ליד הסמלים של אקספלורר ופיירפוקס) אני חושב שזה מאוד שימושי.
שוב האווירה שהכרתי אותך. אני מסתובב לחברים מאחור לשאול שאלות לספר בדיחות (אם אפשר לקרוא ליציאות הגרועות שלי בדיחות...) ורק עכשיו אני מתחיל להיזכר בך...
מי חשב אז בכיתה, שלמדנו לחשב אינטגרלים,
שיום יגיע ואהייה אחד מאלו שממש משתמשים בהם?
השבוע צחקתי בפה מלא....
אחרי ביס של הגון של חומוס ופסטרמה משהו הצחיק אותי.
מתוך נימוס שמתי את היד על הפה, ואז נזכרתי בדרך בה אתה הייתה צוחק.
ואז חשבתי שאולי, שההנצחה האמיתית היא לא בתמונות, באנדרטאות, ובשירי הזיכרון, אלה אולי הדברים הקטנים חסרי המשמעות האלה.
כמו אתמול, שבשעמום עז של לימודי פיזיקה כתבתי לעצמי דברים מצחיקים עם המספרים במחשבון, ובשבוע שעבר, הקראתי בביטחון תשובה לשיעורי הבית באנגלית ממחברת ריקה, ביום שני, ציינתי בפני אהוד שאני אוכל "כריך", ולא סתם "סנדוויץ' ".
הזיכרונות מתערפלים, ולאט לאט הקישור לשם שלך מעורר בזיכרון את בית העלמין והסמל של דוכיפת, ולא את החבר שמוצא את השקפקפים שלו בתוך הירדן. כבר לא זוכרים את המלצות החוכמה שלך, ואתה כבר לא מספר אחת באיחורים שמגיע בריצה מהחדר מדרגות. "הספסל הישן המשותף" כבר לא מזכיר את השיחות על בחורות, אלא את התמונה שלך בכיכר ביום הזיכרון.
כל שנה היינו הולכים לעצרת הזיכרון בכיכר.
מי חשב אז בכיכר, שהקשבנו לרשימת הנופלים,
שיום יגיע ותהה אחד מהם?
מאז - צונמי, רעידות אדמה, הוריקנים והתרסקות הקולומביה....
אתה יודע מה הדבר האחרון שעבר לאילן רמון בראש לפני שהחללית התרסקה?
מי חשב אז במכונית, שהרצנו בדיחות שחורות על אסונות,
שיום יגיע והבדיחה תהייה עליך?
כן, כן, מי חלם אז בכיתה
כשלמדנו לדקלם "על חומותייך ירושליים הפקדתי שומרים"
על מה שבע כבר דיברנו נכון?
(יום הזכרון תשס"ט)
נדדה שנתי... והחלטתי לקרא לראשונה את מה שכתוב באתרז. למרות שלאחרונה אני מטפל בתקלות הטכניות שלו, מעולם לא קראתי אותו.
"חיי חברז (חברים מספרים)" קוראים לדף. אני לא שם - סגרתי שבת.
פתחתי את הקובץ וורד שיש לי במחשב תחת המסמכים שלי -> חברים -> רז -> אישי_לא_לקרא.doc .
עבר הרבה מאז..... יש לי דברים אחרים.... אני זוכר הרבה פחות.
אבל פתאום אני חושב שאולי - יש כאן צד שלך - שדרך המילים שלי אפשר להכיר. -ללא ספק יש כאן שרידים מחוש ההומור שלך.
חשבתי לערוך, לתקן שגיאות כתיב, למחוק... אבל החלטתי שלא...
פעם ראשונה שאני כותב (או חושב) על רז - יום שני י"ח טבת תשס"ד
אישי, נא לא לקרוא!
טיוטא (אבל גם אח"כ זה לא יהיה משהו...)
השתחררתי....
אחרי 4 שנים השתחררתי...
אולי אחרי שנתיים השתחררתי...
בצבא אין לך זמן לחשוב, אין זמן לעצמך. אם יש שנייה פנויה מדברים בטלפון, ואם יש דקה פנויה ישנים.
נהרגת...
נהרגת יומיים אחרי שסיימתי את קורס הקצינים...
בראש שלי רק מחשבות על חפיפה ואיפה אני ביום ראשון ואז הטלפון.
נועם מתקשר, נשמע הכי מפוחד בעולם, אני בלחץ דואג לו, נשמע לי כאילו הוא בדרך אלי מספר לי שמישהו שמכיר את רז מהצבא סיפר לו שחבר שלו נהרג. לא ממש הבנתי, אני שואל "אני יכול לעזור איכשהו?" . "לא הבנת, רז נהרג!" "מה!?" היד שלי רועדת עם הטלפון. כל המשפחה והדס, כולנו סביב השולחן של שבת, אחרי המרק, מסתכלים עלי בהלם. כולי רועד. "אני יכול לבוא עליך?" אני שואל. בוכה, בשוק.
השתחררתי...
עברתי הרבה בצבא, מילד קטן ומעצבן הפכתי למישהו שחושב קצת (אבל עדיין מעצבן).
בשנתיים שאנחנו בצבא אנחנו בקושי מתראים, בין יום העצמאות ליום כיפור לא ראיתי אותך. מוצאי שבת אחרי יום כיפור הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. ישבנו כמה חבר'ה על הספסל הישן המשותף (לא ממש, אבל ככה זה יהיה יותר ציורי) ובהזדמנות נדירה ניהלנו שיחת גברים קלאסית. לא עשינו כלום, ישבנו באוטו, סתם בצומת (כן, כבר אמרתי שזה לא באמת היה הספסל) ודיברנו כל החבר'ה (כל מי שהיה זמין) יותר משעה.
נהרגת....
אחרי שאני, תותחן, טוחן 8 חודש בשטחים, כשאין כלום ("שלום" עלק) אתה ב"אימון מתקדם" (למי שלא יודע זה לא באמת אימון) כבר באזור רמאללה. אני בקורס מ"כים, בשבת שסוגרים, סוף סוף קצת זמן לטלפונים לחברים. שומע ממך שירו על הבסיס שלכם, "יא בן זונה!" (אני לא לוקחת כסף...) "אני שמונה חודש טוחן ואתה רק מגיע ויש אקשן! איך זה?
ואיך זה נשמע? ומה עשיתם? סאאמק אדיר, וזה מפחיד? וירית?" המון שאלות של טיפש שמתלהב מרמבו. ובראש שלי איזה כיף לך (גם בראש שלך).
לעיתים רחוקות מדברים, משתוקק לשמוע סיפורים על מה עושים בצבא האמיתי (אני תקוע בקורסים). אף פעם לא עוברת לי בראש המחשבה "ואם תפגע..." זה לא מה שחשוב, גם לא לך.
השתחררתי....
כבר שנתיים אני לא מאזין לשירים של כוורת... מדחיק, למה להתמודד אם אפשר להתעלם? פעם אחת היינו בהופעה של יוצאי כוורת וב"הורה האחזות" אני בוכה (הדס לא הבינה מה עובר עלי), אבל שנגמר השיר אני מדחיק.
נהרגת....
את כל השירים של כוורת אתה הבאת לנו, אני ידעתי את "הבלדה על ארי ודרצ'י" בעל-פה הרבה לפני ששמעתי את זה (יש המון זמן פנוי בשיעורי מחשבים...), דאגת לביום הוותיק ואנשי הארון, בערב סניפי כדי לחשוף את הדור הצעיר של הנל"ניקים לכוורת.
זוהי דוגמא לאיך השפעת על כולנו, בכל דבר.
השתחררתי....
אני אוהב את טיפקס (קובי אוז הוא הסנדרסון של ימינו).
פתאום אני מקשיב לאנשים, חושב, לא חושב שאני הכי החכם. תוהה אם הגדר זה רע או טוב, לפנות את הישובים?
תמיד היה לי נוח בויכוחים פוליטיים לחזק את העמדה שלך. היא תמיד התאימה לי ואתה הייתה משכנע את האנשים אם טיעונים הגיוניים ומחוכמים.
לי גם יש טיעונים היום. אני גם חושב. אני מקשיב לאחרים.... אף פעם לא באמת הקשבתי לך. בניגוד לליאור שזוכר איך הוא היה מתייעץ בך, מתווכח איתך, מריץ קטעים של סיינפלד, אני רק שלפתי מהמותן מה שבראש (ולא היו לי כבלים).
מה הייתה ממליץ לי היום בסרטים שלי על הדס? מה אתה חושב על הסרבנים? מה את חושב על טיפקס?
נהרגת...
ההליכה שלך, הנהיגה שלך, החיוך שלך, ה"סתם סתם", האיחור שלך ל"איסוף", האופן שבו סידרת את השער (...דרושה הדגמה חזותית), ויותר מכל – ההומור. כל הערכים שלך, כל המוסר שלך, כל מי שאתה מועבר לכולם בדרך הטובה ביותר – הומור. הומור גאוני, מחוכם, ומצחיק כל פעם.
השתחררתי....
בחצי שנה הראשונה הייתי שם לב פתאום לאנשים שהולכים כמוך, שדומים לך. שהקול והטון שלהם דומים לשלך. (למפקד שלי היה "סאאאמק" בול כמו שלך).
אבל זה מתערפל, מטשטש אט אט... ההומור שלנו השתנה (או במילים אחרות הדרדר), כל אחד הושפע בצורה אחרת מהצבא, וכולם חושבים אחרת (ואיך שהוא עדיין נשארו שמאלנים...)
אבל,
בצבא לומדים שמפקד טוב נמדד באיך הדברים עובדים כשהוא לא נמצא...
וזו הוכחה ברורה לכך שאתה "ספלינטר" טוב...
אנחנו דואגים אחד לשני, מנסים לומר לאנשים הנכונים את הדברים הנכונים בצורה הנכונה כדי שיובילו אותם לתוצאות הנכונות (נכון?!)
חושבים על החברים לפני שחושבים על עצמנו (אלה אם מדובר על בחורות ואז הפזל"ז מדבר...)
ומנסים להשלים את החסר...
אבל,
זה בסדר? אנחנו עושים את זה טוב? ומה עם מה שאין לנו תשובה?
העצות שלך מעולם לא היו "תקשיב... אתה צריך ל...." אלה הובלת אותנו לכיוון הנכון בעזרת המילים הקטנות בזמן הנכון (שוב, נכון?!). ככה, גם טיפש שחושב שהוא חכם מקבל את העצה.
פתאום,
שאני לא מוצא פתרון, אתה כן חסר. מה אני צריך לעשות? לדבר איתה? לצאת עם אחרות עד שאני אמצא אהבה חדשה? לשנוא אותה, או לזכור את זה כמו שזה וזה יעבור לבד?
נהרגת....
בשנה הראשונה חשבנו מה יהיה כשנתחתן? בברית של הילדים? כשנהיה זקנים ונזכר בעבר?
אחרי שהתגייסנו התרגלתי לא לראות אותך כך שאני לא ממש מתגעגע.
אבל כשאני נזכר בכל מה שנתת לנו(ולי), ויודע שלא תוכל לתת עוד, זה מה שעצוב לי, ובגלל זה כשאני שומעאת "הורה האחזות" אני נזכר בך ובוכה.
(טוב די עם השיטה הספרותית, גם ככה זה טיוטה, נתפרע)
התקלחת.....
הורה היאחזות זה מקרה מיוחד בשבילי כי אני זוכר שאני השפעתי עליך.
אז אני לא השפעתי על איזה בנאדם תהייה או מה תעשה בצבא, אבל גרמתי לך לעשות "טנק" (... שוב דרושה הדגמה ויזואלית) בכל פעם שמגיעים לשורה "... הורה טנק, רתום לפרד"
אני זוכר את הבעת הפנים שלך בכל פעם שעשינו "טנק".
השתחררתי..... (אמרתי שמספיק עם השטות הזו!)
עכשיו אני גם מקשיב למילים.
השיר מדבר על החלוציות, על התקדימים שלנו כיהודים, על ציונות לשמה, תמימה, כמו שאני מאמין בה....
ממש מתאים לי לקשר את השיר הזה אליך. חייל מצטיין שנהרג בהגנה על המולדת.
כשאני חושב על איך נהרגת לא עצוב לי. רבים, (כלומר, שמאלנים רבים) יגידו שזה פרימיטיבי אבל אני מרגיש גאה בכך שעמדת מול מחבלים ועצרת מבעדם לפגוע באזרחים(כן יסמין ונועם, אני עדיין חושב שטוב למות בעד ארצנו).
בתור אחד שמאמין, חשוב שאם מישהו אמור למות (וגם לכך יש סיבות), הוא ימות. אם לא מכדור של מחבל, אז מרסיס של מחבל אחר באוטובוס, או בגלל טיפש שינהג שיכור, או סתם ממבנה שיתמוטט.
אני חושב שהצורה שבה נהרגת, מסמלת הרבה מצורת חייך.
מפקד הכוח – תמיד מוביל ודואג לכולם.
מחסום פטע – לא סתם משהוא שיגרתי, מחסום שנועד לתפוס מחבלים בשל התרעה.
ניגשת לרכב – כל הרשעים יגידו שאחנו "כוח כובש", אבל העובדות מדברות בעד עצמן. המון חיילים נהרגים בגלל השיטה המקלה שלנו. שום "כוח כובש" לא ניגש לרכב בכדי לבקש תעודות. אבל עדיין, זה יותר ריאלי מאשר להוציא ילדים והורים ממכוניתם עם רובים טעונים מכוונים אליהם.
"עמלק" משתמשים בשיטה זו של היתמעות באוכלוסיה בכדי לפגוע, והאוכלוסיה שם לא מגרשת אותם.
כדור בודד – כדור אחד מתוך 29 חדר מבעד אפוד המגן, והרג אותך במקום. (פעם סיפרת לי על ה"מג'יק בולט" של רייגן)
לעיתים רחוקות אני חולם עליך, אבל ידוע זוכרים רק אחוזים קטנים מהחלומות...
אני מקווה שאתה מבקר אותי (ואת כולנו) בחלומות, ואומר לנו את הדברים הקטנים שגורמים לנו להיות טובים יותר ולקבל את ההחלטות הנכונות.
ותתקשר לפעמים יא זבל!
אייל.
--------
ערב יום הזיכרון יום ראשון ה' אייר תשס"ד
עבר המון זמן, פתאום שוב יש לי זמן לעצמי, סיימתי חודש לימודים מפרך (לא ברור מה יהיה איתי כשאני באמת אאלץ ללמוד....) ושוב חושב עליך....
נזכר איך רקדת, עם חולצת הפלנל השחורה המשובצת, איך שתית קולה מפחית, איך השתמשת בעכבר במחשב אצלך בבית, בצורה הכי מוזרה שיכולה להיות (למה עם יד שמאל למה?) איך צחקת עם היד על הפה, איך התרכזת עם הפה פתוח....
אני לא מכיר אותך ממש לא.... אני מגדיר את עצמי בין החברים הקרובים שלך, אבל מעולם לא הכרתי אותך מעיינים של בנאדם בוגר, אני התבגרתי רק בצבא, ואני ממש לא מכיר אותך....
רק זוכר שתמיד היה איכפת לך.... גם כשעצבנתי אותך, דאגתה להתווכח איתי ולנסות להעמיד אותי על טעותי (ע"ע "עוףלי מהחדר זאת גישה" "אני קניתי לנועם ואופירקופסא ריקה של בסקוויטים וקולה!!!")
"מה זה עוזר כשאתה צועק עלי עכשיו" משפטי חוכמה שרק בתור אדם בוגר אני יכול להבין וליישם (ע"ע אור! איך אתה לעזאזל מאבד את הכרטיס!?")
מי היה מאמין כשלמדנו לדקלם בכיתה "על חומותיך עיר דוד הצבתי שומרים" שיום יגיע ותהייה אחד מהם....
-------
ט"ז בחשוון תשס"ה יומיים לפני האזכרה, יומיים אחרי שרדתי מהמטוס.
אני כנראה די נאיבי עמוק בפנים, בנחיתה התרגשתי כמו עולה חדש.... מחיאות הכפיים (שהולכות ומתמעטות) הכל כך מיוחדות, דגל ישראל על כל המטוסים מסביב, ההאנגר הענק שמוכר מהחזרת שלושת גופות החיילים החטופים...
"פעם שבא יהודי לישראל, נישק האדמה וברך הגומל,
היום הוא רק יורד מהמטוס, קונה מנה פלאפל ושותה גזוז"
כל החודש האחרון בטיול אני חושב שאני צריך לשם שינוי לכתוב משהוא לאזכרה שלך, ואני מגיע לארץ, ומן הסתם המון דברים מסיחים את הדעת....
ליאור ויניב ישבו ביחד וכתבו משהוא, והחליטו לשתף את כולנו כדי שניצור משהוא ביחד....
אחרי שאני קורא את מה שהם כתבו, אני חוזר וקורא מה שאני כתבתי לפני פחות משנה.....
ואני נזכר בדברים ששכחתי.... ואני חושב.... מה שכחתי בשנתיים לפני שכתבתי?....
