את הטקסט הזה רציתי לכתוב עם שובי מהמסע לפולין... אבל ככל הנראה לא מצאתי את הזמן והמוזה.
היום, ביום הזכרון לשואה ולגבורה תש"ע, סוף סוף מצאתי את הזמן.
דמיינו...
דמיינו לכם שורה ארוכה של אנשים נשים וטף, העומדים בתור כדי לצאת מביתם ולמצא עבודה או ללכת לעיסקי יומם.
בקצה התור, המופרד לגברים ונשים, חיילים מפשפשים בחפציהם, בודקים ונוגעים בכל חפץ ואף מחפשים על גופם.
דמיינו את המבט של הילד כאשר הוא מביט בעיני החייל שלוחץ אחד אחד על התפוזים שבשק שמחזיק אביו. אביו, שהוא מושא להערצה, שלימד אותו שחריצות ועבודה קשה הם הדרך להצלחה. עכשיו עובר אל מול עיניו השפלה בידי ילד במדים שגילו פחות ממחצית גילו של אביו.
הילד יודע, שבחברה שהחייל הזה גדל בה, ישנו עיתון שנחשב מונופול. הוא יודע שתחנות הרדיו הפופולריות ביותר הן תחנות של הצבא. והוא יודע שכל בן נעורים רק מחכה ליום בו גם הוא יוכל ללבוש מדים ולהנהג באופן דומה.
כשהוא עומד בתור הוא חושש להתקרב לאנשים עם הנעליים הגבוהות.
הוא זוכר איך לפני ימים אחדים פרצו אותן נעליים לבית של השכנים ביריות, והרגו את האבא והאח הגדול. גם חברו נפצע מהיריות.
הוא זוכר איך הדוד שלו יצא יום אחד מהבית - ולא שב לעולם...
והוא מפחד... הוא מפחד שגורלו יהיה דומה.
אתם רק יכולים לנחש על איזה שנה בהסטוריה אני מדבר...
הזהרו...
אם טעיתם לחשוב שדיברתי על שנת 1940, אתם טועים, אני דיברתי על שנת 2001.
קראו שוב. לא תארתי את סבי באירופה, אלה את עצמי כחייל בסמיכות לישוב "מבוא דותן".
העיתון "ידיעות אחרונות" מוגדר ע"פ חוק כמונופול במדינת ישראל, ותחנות הרדיו בעלות הרייטינג הגבוהה ביותר הן גלי-צה"ל וגלגל"צ, תחנות בפיקוד צה"ל.
הזהרו מהשוואות...
בימים האחרונים כלי התקשורת מלאים בהשוואות השקולות, לדעתי, להכחשת שואה. קל מאוד להשוות גראפית, או בנתונים חלקיים את המצב שלנו למצב אז. אבל מה שעלינו "לזכור ולא לשכוח" זו לא הגרפיקה הזולה, אלה הערכים הפנימיים בתוכה.
מה קורה לילד כאשר הוא מגיע למחסום, ואחרי שלחצו על כל התפוזים בשק? הוא מושפל? או שהוא זוכה לחיוך וסוכריה? אביו נחבל או יוצא להמשיך בעיסוקיו באין מפריע?
למה בכלל מראש הם היו צריכים לעבור את הבידוק הזה? האם בגלל היותם "שורש הרוע בעולם?" או בגלל דתם או גזעם? או דווקא הסיבה זהה לזו שהאבא של השכן נהרג, והדוד נעלם? אולי בגלל שאנשים בסביבתם פעלו באופן אקטיבי מוחלט לפגיעה בחפים מפשע מהעם של אותם חיילים.
האם הוא נרדף בשל היותו ערבי/מוסלמי? אם כן, כיצד נוכל להסביר שאותם חיילים יושבים על ספסלי האוניברסיטאות עם ערבים/מוסלמים אחרים, לומדים בחבותא, וחולקים את אותו הכבוד בטקסי ההצטינות?
בצעדי לפני כשנה ברחובות וורשה, באיזורים בהן היה הגטו, בין הבניינים הסמוכים לכיכר השילוחים, ובעמדות השמירה של החילים הגרמנים, חשבתי על ההשוואות שעושים אנשים, גם מתוך העם שלנו, לתקופה ההיא. והעובדה, שהרגשות ההזדהות שלי היו אך ורק בנושאים הטכנים והמקצועיים.
כן, אני הייתי שם את עמדת השמירה בדיוק כאן, וכך בדיוק הייתי מגדר את המתחם. את הקו של התור הייתי עוצר באותה הנקודה, ואת חצר ההמתנה היייתי ממקם דומה.
אבל התוכן... התוכן של הדברים לא דומה אפילו במעט. הצד השני של התור, הסיבה שהתור נוצר, וחשוב מכל - המבט בעיינים והתחושה שבלב.
כחייל ב""צבא הכיבוש"", כ""קלגס"" פעיל במחסומים, אני יכול להגיד בלב שלם, שגם אם נעשות טעיות מידי פעם, וגם אם ישנם שוטים המסתננים לשורות. צבא ההגנה לישראל פועל בצורה מוסרית, אנושית ואולי מעל הכל, ודווקא בגלל ההשוואות הגרפיות שרבים מנסים לצייר, צבא ההגנה לישראל פועל בצורה יהודית.
כאשר אני עומד במחסום, בפעילות או במלחמה, גם אם מבט קשוח בעייני, וגם כשאצבעותי אוחזות בכלי משחית, על ליבי רקום התלאי הצהוב, ובראשי אני זוכר, בכל צעד "כי גר הייתי בארץ מצריים".
גאה אני לעמוד בנעליים גבוהות ומבריקות, ולאחוז בנשק, כאשר אני יודע מהן אמות המוסר שמובילות אותי ואת חברי לנשק.
גאה אני להיות מגן פעיל בצבא החופש והצדק.
היום, ביום הזכרון לשואה ולגבורה תש"ע, סוף סוף מצאתי את הזמן.
דמיינו...
דמיינו לכם שורה ארוכה של אנשים נשים וטף, העומדים בתור כדי לצאת מביתם ולמצא עבודה או ללכת לעיסקי יומם.
בקצה התור, המופרד לגברים ונשים, חיילים מפשפשים בחפציהם, בודקים ונוגעים בכל חפץ ואף מחפשים על גופם.
דמיינו את המבט של הילד כאשר הוא מביט בעיני החייל שלוחץ אחד אחד על התפוזים שבשק שמחזיק אביו. אביו, שהוא מושא להערצה, שלימד אותו שחריצות ועבודה קשה הם הדרך להצלחה. עכשיו עובר אל מול עיניו השפלה בידי ילד במדים שגילו פחות ממחצית גילו של אביו.
הילד יודע, שבחברה שהחייל הזה גדל בה, ישנו עיתון שנחשב מונופול. הוא יודע שתחנות הרדיו הפופולריות ביותר הן תחנות של הצבא. והוא יודע שכל בן נעורים רק מחכה ליום בו גם הוא יוכל ללבוש מדים ולהנהג באופן דומה.
כשהוא עומד בתור הוא חושש להתקרב לאנשים עם הנעליים הגבוהות.
הוא זוכר איך לפני ימים אחדים פרצו אותן נעליים לבית של השכנים ביריות, והרגו את האבא והאח הגדול. גם חברו נפצע מהיריות.
הוא זוכר איך הדוד שלו יצא יום אחד מהבית - ולא שב לעולם...
והוא מפחד... הוא מפחד שגורלו יהיה דומה.
אתם רק יכולים לנחש על איזה שנה בהסטוריה אני מדבר...
הזהרו...
אם טעיתם לחשוב שדיברתי על שנת 1940, אתם טועים, אני דיברתי על שנת 2001.
קראו שוב. לא תארתי את סבי באירופה, אלה את עצמי כחייל בסמיכות לישוב "מבוא דותן".
העיתון "ידיעות אחרונות" מוגדר ע"פ חוק כמונופול במדינת ישראל, ותחנות הרדיו בעלות הרייטינג הגבוהה ביותר הן גלי-צה"ל וגלגל"צ, תחנות בפיקוד צה"ל.
הזהרו מהשוואות...
בימים האחרונים כלי התקשורת מלאים בהשוואות השקולות, לדעתי, להכחשת שואה. קל מאוד להשוות גראפית, או בנתונים חלקיים את המצב שלנו למצב אז. אבל מה שעלינו "לזכור ולא לשכוח" זו לא הגרפיקה הזולה, אלה הערכים הפנימיים בתוכה.
מה קורה לילד כאשר הוא מגיע למחסום, ואחרי שלחצו על כל התפוזים בשק? הוא מושפל? או שהוא זוכה לחיוך וסוכריה? אביו נחבל או יוצא להמשיך בעיסוקיו באין מפריע?
למה בכלל מראש הם היו צריכים לעבור את הבידוק הזה? האם בגלל היותם "שורש הרוע בעולם?" או בגלל דתם או גזעם? או דווקא הסיבה זהה לזו שהאבא של השכן נהרג, והדוד נעלם? אולי בגלל שאנשים בסביבתם פעלו באופן אקטיבי מוחלט לפגיעה בחפים מפשע מהעם של אותם חיילים.
האם הוא נרדף בשל היותו ערבי/מוסלמי? אם כן, כיצד נוכל להסביר שאותם חיילים יושבים על ספסלי האוניברסיטאות עם ערבים/מוסלמים אחרים, לומדים בחבותא, וחולקים את אותו הכבוד בטקסי ההצטינות?
בצעדי לפני כשנה ברחובות וורשה, באיזורים בהן היה הגטו, בין הבניינים הסמוכים לכיכר השילוחים, ובעמדות השמירה של החילים הגרמנים, חשבתי על ההשוואות שעושים אנשים, גם מתוך העם שלנו, לתקופה ההיא. והעובדה, שהרגשות ההזדהות שלי היו אך ורק בנושאים הטכנים והמקצועיים.
כן, אני הייתי שם את עמדת השמירה בדיוק כאן, וכך בדיוק הייתי מגדר את המתחם. את הקו של התור הייתי עוצר באותה הנקודה, ואת חצר ההמתנה היייתי ממקם דומה.
אבל התוכן... התוכן של הדברים לא דומה אפילו במעט. הצד השני של התור, הסיבה שהתור נוצר, וחשוב מכל - המבט בעיינים והתחושה שבלב.
כחייל ב""צבא הכיבוש"", כ""קלגס"" פעיל במחסומים, אני יכול להגיד בלב שלם, שגם אם נעשות טעיות מידי פעם, וגם אם ישנם שוטים המסתננים לשורות. צבא ההגנה לישראל פועל בצורה מוסרית, אנושית ואולי מעל הכל, ודווקא בגלל ההשוואות הגרפיות שרבים מנסים לצייר, צבא ההגנה לישראל פועל בצורה יהודית.
כאשר אני עומד במחסום, בפעילות או במלחמה, גם אם מבט קשוח בעייני, וגם כשאצבעותי אוחזות בכלי משחית, על ליבי רקום התלאי הצהוב, ובראשי אני זוכר, בכל צעד "כי גר הייתי בארץ מצריים".
גאה אני לעמוד בנעליים גבוהות ומבריקות, ולאחוז בנשק, כאשר אני יודע מהן אמות המוסר שמובילות אותי ואת חברי לנשק.
גאה אני להיות מגן פעיל בצבא החופש והצדק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה