תיק כוננות

את המכתב הזה יש לקרא עם האות "ס" במקום כל "ת" רפה ואת כל המילים במילעיל (לדוגמא, "אהבת ישראל" יש לקרא "אהבס ישראל")

Chabad on campus - צ'ב"ד הם ראשי התיבות של צ'וכמה, בינה דעת.

בשבת "לך לך" הלכנו לנו לסופשבוע בניו-יורק עם "חב"ד בקמפוס".
האירוע נקרא "שבתון בין לאומי" והוא כנס סטודנטים מרחבי העולם בברוקלין ששם כיום נמצא מרכז חב"ד העולמי. באירוע השתתפו כ900 סטודנטים מכל העולם וגם ממקומות שהם לא ארה"ב.

כמובן שהמניע העיקרי שלנו לצאת היה נסיעה ולינה בניו-יורק חינם, אבל כדרך אגב הרווחנו כמה חוויות.

את הנסיעה התחלנו ביום חמישי, בסביתות השעה 3 אחרה"צ (כי באמריקה לא יודעים מה זה 15:00, הם אומרים "אני לא יודע לקרוא שעון צבאי") רבי שלמה סילברמן, הרב של חב"ד בקמפוס, אשתו חני, ובנם הקטן מנחם-מנדל הגיעו עם רכב של ה A-Team (כבר התחלה מגניבה) לאסוף אותנו ואת ששת הסטודנטים הנוספים. גוגל העריך את הנסיעה בכ6 שעות. עם 3 עצירות של כחצי שעה כל אחת, הנסיעה לקחה כמעט 8 שעות. מי שמכיר את המקצועייות שלי בשינה בתנועה, ודאי יודע שזה לא היה כזה נורא עבורי.

כדי לקבל את התחושה של הגלגל"ץ ששמענו בדרך, אתם מוזמנים להאזין לשיר הזה. ולהמשיך לקרוא כשהוא מתנגן ברגע.

בעצירות בפזנונים המקומיים, (שלמי שלא מכיר, יש בהם שירותים מקלחות וקניונים קטנים לנהגי המשאיות שחוצים את ארה"ב לאורכה ולרוחבה) למדנו על הסימני הכשרות המחמירם ביותר בארה"ב. כבר כתבתי לכם שהמון מוצרים כאן כשרים, ואת זה מזהים ע"י האות U שמוקפת בעיגול בדומה לסימון ©. גיליתי, שגם למהדרין שבמהדרין, יש דברים שהם מעל הדת. קליימן ישמח לשמוע שהכיתוב "קוקה-קולה" מבטל את הצורך לחפש את סימן הכשרות (אבל לא בפסח - הם מדגישים). שזה יפה בהתחשב בזה שלקראת חג המולד יש תמונה של אליהו הנביא בחליפתו האדומה על כל הפחיות כאן.

לניו יורק הגענו בשעת לילה מאוחרת, הבנים התארחו בבית משפחת קליין. הרב-קליין, ישראלי לשעבר מירושליים, היה אחד היועצים של הרֶבֶּיִ וביתו כחמישה בתים מהבית של הרבי. הנחת המוצא כשפוגשים ביהודי נוסף (גם אם הוא נראה כמוני ככל הנראה) הוא שהוא דובר יידיש. רק אחרי כמה שניות של מבט מבולבל, עברנו לשוחח בעברית. משפחת קליין, כמו רבות מהמשפחות בשכונת "רמות הכתר" Crown Heights, מארחות בכל שבת יהודים נודדים שבאים לבקר בשכונה, ועושים זאת בשמחה וברוחב לב.

בבוקר שישי, קבענו ב"קראון בייגלס" לארוחת בוקר (בגלות ארצות הברית, המאכל הלאומי של היהודים הוא בייגל, כך מסתבר. זה בגלל שהחור שבביגל מסמל את חסרונו של כדור הפלאפל...)
ולאחר מכן יצאנו לסיור תירותי בניו-יורק. כיכר טיימס, ברודווואי, על אתר הבנייה שהיה פעם מגדלי התאומים וויתרנו (כמה זמן לוקח להם לבנות מגדל חדש?! זה אמריקה או מה?). ועשינו סיור מודרך באולפני NBC. ראינו את הסט של אולפני החדשות, תוכנית הלילה המאוחרת, וסאטרדי נייט לייב. וגם ראינו את אולפן הרדיו חסין הכדורים של WNBC (הוא חסין כדורים בגלל השדרן הפרובוקטיבי הווארד סטרן, למי שמכיר מהסרט...).
אני חייב להגיד, שהביקור בכיכר טיימס, היה מעט מאכזב. הבניינים לא נראם גבוהים כמו בפעם השעברה שהייתי כאן, מסכי הענק כבר לא מחזה כזה מיוחד - יש כמה כאלו על דרך חיפה-עכו. פעם אנשים היו חוזרים מניו יורק, ומספרים שאכלו במקדונלדס, ואיזה ציפס טעים יש שם, ומביאים טובלרון כדי שנרגיש חו"ל. היום השיא שאפשר לספר זה שקנית מצלמה בחנות הענק B&H, וזה למרות שהיית יכול לשלם 10 דולר פחות באינטרנט. משהו מטשטש מההתרשמות מהמקום הזה, שכל דבר אפשר לקנות גם בחוצות המפרץ... (כנראה זה אחד הצדדים הפחות חיוביים של הגלובליזציה).

לקבלת שבת חזרנו לברוקלין, לביתו של הרבי, הנמצא בכתובת "דרך המזרח 770"(Eastern Parkway) או כפי שהוא נקרא בשם המקומיים "שבע שבעים". אחרי צפיה שלי בכל הסטים של הNBC, גם כאן היתה הרגשה של צפייה בתפאורה מוכרת, ההבדל הוא שכאן, גם השחקנים היו. אני אמור הייתי להכיר את הבנין הזה על פי הבניין שנמצא בדרך לבית סבתי בקרית אתא, שאמור להיות אחד מהעתקים של המבנה.
זה אולי המקום לספר קצת על "מה הקטע" של חב"ד.
הרבי מליובאוויטש הינו השביעי בשושלת "חסידי חב"ד" וכרגע הוא גם האחרון (למרות שנפטר לפני 14 שנים, לא מונה לו מחליף). חסידי חב"ד האמינו כי הרבי הוא המשיח, והגיע זמן הגאולה (רבים ודאי זוכרים את התקופה של שלטי החוצות "היכנו לביאת המשיח"). לכהנים אסור להשתכר (יותר משלוש כוסות משקה) כי כשיגיע המשיח, כך נאמר לי, בית המקדש ירד בשלמותו מהשמיים (עושים בשכל הפעם, שלא נותנים לנבחרי הציבור להריץ מכרזים לבניתו...). ומיד אחר-כך ישתגרו כל הכהנים מידית לבית המקדש להתחיל בעבודת הקודש (כנראה ששאר ישראל יאלצו לקחת צ'ארטר...). בגדוד התותחנים "נמר מגולן" (כי להיות מספר אחת זה מחייב) תמיד ניצב על התומ"ת ונבדק בכל מסדר "תיק 48", זהו קיטבאג שמכיל את כל הציוד האישי שאתה צריך אתה עכשיו מוקפץ, תתחיל מלחמה, והפעם הבאה שתוכל לקבל ציוד תהיה רק בעוד 48 שעות (משרוך נעל גרב, מדים ותחתונים להחלפה וכלי רחצה). התפיסה המחשבתית של חסידי חב"ד היא די דומה, אומנם אין תיק ארוז, כי כשיבוא המשיח יהיה כל מה שצריך בכל מקום שצריך אותו, אבל ההרגשה היא שבכל יום זה אמור לקרא (מעניין אם יש הקפצות תרגול לפעמים). כאן אם אתה אומר לאמא שלך שתסדר את החדר שיבוא המשיח, היא מניחה שכשהיא תחזור בעוד שעתיים הוא כבר יהיה מסודר...

באופן כללי, אולי מסיבה שונה מרוב האנשים הסובבים אותי, אבל אני לא ראיתי בעיין יפה את היגשה ה"חרדית" לחיים, כשנכנסים קצת פנימה, מבינים שישנם הרבה מאוד סוגים שונים מאוד של "חרדים".
החברה של חב"ד, נקראים בכלל "חסידים". ומה שאני הכרתי ממוסד ה770 של הרבי מליובאוויטש, היתה הכתבה ב"עובדה" או תוכנית תקחירים דומה, ששודרה על כמה מליוני דולרים מגלגלת החסידות הזו ועל דולרים עם תמונתו של הרבי (כנראה שגם אנחנו אוהבים להדביק ליהודים תדמית של רודפי בצע)

הדבר הראשון שגרם לי להפסיק להיות כל כך מנוכר, ולהתחיל להקשיב, היה הביקור בפנים ביתו של הרבי, מה שמאוד מיוחד שם, שבכלל לא ציפיתי לו, כשנכנסים לתוך הלשכה של הרב, שבה נהג לשבת שעות על גבי שעות בכל יום, ולקבל את כל המאמינים שבאו לבקש ברכה, הדבר שרואים, שמאוד מאוד אופיני למקום, ומבדל אותו מכל מקום אחר בעולם זה......... כלום.
אין שם כלום, סתם בית, צנוע מאוד, מדפי ספרים זולים מחזיקים מאוד ספרים מרופטים, כורסא שנראת נוחה, אבל ללא ספק לא מהודרת, כלי זכוכית של ההסתדרות, ודלתות עץ מהום סנטר, מגש נירוסטה עגול, כמו שמגישים עליו תה של שבת, ושולחן עייף. זהו.
מבקרים בחדרי הלימוד מסביב, והכסאות שם פחות נוחים מכסאות ה"בית כנסת" שבכיתות הלימוד הישנות באולמן 300. המדריך של הסיור מדבר בעינים בוהקות, ומתאר היכן התחיל התור של המבקרים, עד לאן הוא משתרך ואיפה הרבי קיבל את כולם, וכל מה שאני רואה זה ידית דלת שהתקלף לה הצבע דמוי נחושת, וכסא שאם היו מבקשים ממני לשבת עליו רבע שעה בתור לקופת חולים, הייתי מתחיל להתלונן.
המדריך הוביל אותנו למרתף, שזה חובר לבית הכנסת הענק שנמצא בצמוד לביתו של הרב. זה היה מחזה מרשים באמת, כי אני, שציפיתי לראות מרתף, פתאום הגעתי לבית כנסת ענק, עמוס בהמון מתפללים ומוכר מהטלויזיה. ושוב, בניגוד לבתי הכנסת האחרים שביקרתי בהם בארה"ב (ושסיפרתי שכל אחד מהם נראה יותר מהודר מבית הכנסת הגדול בירושלים) בית הכנסת הזה, על כל גודלו, נראה כמו.... בית כנסת בקרית אתא. צבע מתקלף מהקירות, מאווררי תקרה כמו בקופת חולים ריהוט פורמייקה זול שבנוי כמו שולחנות הפקניק של קק"ל רק הרבה יותר צרים הרבה יותר צפופים והרבה יותר ארוכים (לדעתי הביטוי "אין לנו על מי להשען" הגיע מהמקום הזה, בו באמת לתלמידים אין על מה להשען כשהם יושבים..... אלא על אבינו שבשמיים כמובן). כשהקנקן לא כל כך יפה, ואתה צריך להיות שבת שלמה באותו המקום, אין לך ברירה אלא להסתכל על מה שיש בתוכו.

ניגש אלי אחד החסידים הצעירים, ובעינו מבט מזוגג האופיני לברסלבים (לאחר מכן גיליתי שמבט זה דווקא אינו אופיני לחסידים כאן, אבל זו לא היתה מחשבתי הראשונית). הוא אמר לי "הגעת למקום הנכון!". "למה?" שאלתי אותו במבטא ישראלי כבד. "כי כאן זה המקום הכי קרוב בעולם לשערי שמיים!!" הוא ענה נחרצות. אוהד הבית"ר שבתוכי התחיל להתעורר, "אני גר בחיפה, זה יותר קרוב לירושלים מכאן, לא?". אז הוא עצר והסביר בסבלנות: "בית המקדש הוא המקום הכי קדוש בעולם, אבל כשבית המקדש לא קיים, למרות שארץ ישראל היא אדמת קודש, שערי השמים נפתחים ליד היכן שנמצא רב הדור, ועכשיו רב הדור נמצא כאן, ולכן כאן זה המקום הכי קרוב לשערי שמיים". אז החלטתי להקשות ולשאול "אז איפה עדיף לי לגור? בארץ ישראל או בברוקלין?" הוא התחיל להגיד "ארץ ישראל היא אדמת קודש..." אבל אז המון מרקד סחף אותי לאיזור אחר של בית הכנסת, עם תחילת השיר "לכה דודי לקראת כלה".

מה שהפתיע אותי בבית הכנסת הזה, שהמתפללים בו מאמינים שהם הכי קרובים לשערי שמיים, זה שאין בו שקט. אם אינך בעשרת השורות הראשונות, הסיכוי שתשמע את שליח הציבור לא גבוה. וכששרים, עולים החסידים על השולחנות הצרים ועל משענות המושבים ומתחילים לקפץ.
החבר'ה של חב"ד מדברים הרבה על "השגחה פרטית" כל מה שקורה לך - משמיים. השם (או הרבי, תלוי מי בכוננות באותו הרגע) מסדר לך שיקרה מה שצריך לקרא. כמובן שסקפטי שכמוני לא מאמין לזה עד שהוא רואה את זה בעניים, אבל השם (או הרבי... הם לא מפרסמים את רשימת השמירה שלהם) דאג לי להשגחה פרטית ולהארה. כמהנדס שכלוא בין ספסלים ארוכים וצרים מעץ, כאשר מסביבי מתחילים כולם לעלות על המשענות ולקפץ לפי הקצב, אני מייד מחשב את שקול הכוחות כדי לנסות ולא להיות באיזור כאשר הספסל יתהפך עלי. כאשר היחידים שנשארו יושבים היו אני והשמן העייף שלידי, החלטתי שעדיף שגם אני אעלה על המשענת, כדי שבמקרה והשמן אינו שמן מספיק, אוכל לקפץ בקלות הצידה מהספסל הנופל ולהמנע משבירת עצמות. תוך כדי הטיפוס חיכתי לשמן במבט שאומר "אתם מאורגנים כאן אה... לכל אחד תפקיד, ואתה זה שמאזן את כולם", ככל הנראה הוא קרא את זה כ"למה אתה לא רוקד יא-שמנדריק?", ומיד קיפץ על המשענת גם. ובאורך נס - הספסל נשאר עומד איתן! שלוש השניות עד שהבחנתי בכך שהספסלים מוברגים לרצפה היו שלוש שניות שבהם באמת הרגשתי שקורים ניסים באיזור הזה. אבל בכל זאת גם עם הברגים עשויים מ"קרבון", צריכה להיות להם השגחה פרטית כדי לעמוד במאמץ המשיכה שהם חווים מדי שבת.

את ארוחת הערב לאחר התפילה ערכנו בבית משפחת גולד, הרבי גולד הינו בעל תשובה, לו תואר שני בכללה באוניברסיטת ייל, יש על שמו פטנט שקשור לתחום הביטוח, והוא אף התארח בביתו של וורן באפט לדון על זה בעבר (על פי עדותו, ביתו של וורן באפט צנוע גם כביתו). אבל עכישו הוא מאושר באמת, כי הוא קרוב יותר מאי פעם. הוא ערך גם השוואה בין הפריצה התעשייתית לפריצה הרוחנית בעולם, כדי להסביר למה המשיח מגיע אוטוטו. (מים עליונים, מים תחתונים... מעניין. לדעתם, במקביל לפריצה התעשייתית שמקדמת את האנושות, הפריצה החסידית הרוחנית היא שמאפשרת את זה, ובקרוב הכל יתאחד). הרבי גולד אינו שונה גם מכל חברי הקהילה האחרים, לכולם עבודות "אמתיות" בעולם החיצוני הסובב אותם (דבר שאנחנו פחות מכירים במציאות הישראלית), ולמרות שמדי יום ביומו הם נחשפים לעולם החיצוני, הם חוזרים בלב שלם ובאושר לדרך החיים שלהם.

גם בביתם של משפחת גולד, וגם בביתם של משפחת קליין, יש תמונות של הרבי. סבתא פנינה לא הרשתה תמונת תלויות של אנשים בכלל, גם בשביל לשים תמונה של סבא שלי לאחר שנפטר היו צריכים לשכנע אותם לשים. הדבר היחיד שיש זה ציור של קווי המתאר של משה רבינו עם לוחות הברית. כשהייתי בהודו הבנתי את האיסור הגורף הזה, שם כל אחד מציב ומנשק את התמונה של האל החביב עליו (או של יש"ו במקרה הצורך, סתם צירפתי תמונה מהודו בשביל הצחוקים).
אבל בביתם של החב"דניקים, דבר שלא הצלחתי להבין עד עכשיו, מוצבות יותר תמונות של הרבי מאשר תמונות של כוכב הרוק של שנות התשעים "אדם" שהיו בחדרה של בת דודתי אילה (בלי מכות אילה, זה סתם בשביל הבדיחה). הרבי יושב, הרבי חושב, הרבי מניח תפילין, הרבי קורא בתורה, הרבי ילד, הרבי מברך ילד ועוד ועוד. ואני רק רוצה להזכיר שהדבר השני שאמר ה' בקולו לכל העם זה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

על שולחן השבת התחזקה אצלי הדעה שזה מה שגורם לעם היהודי להיות לאורך כל ההסטוריה בנקודות מפתח, ולהחשב לעם חכם. פרט ל"בחינת הבגרות" של כל צעיר יהודי, שהיא קריאה בתורה בפומבי, על שולחן השבת רצים דיונים והתפלפלויות על פרשת השבוע. אבל לא רק זה, גם חשבון צריך ללמוד לא? (במיוחד אם אתן בנותיו של בעל תואר שני בכלכלה....) למה הדור שלנו הוא דור הגאולה? כי זה דור האמת! למה? גימטריה של אמת א=1 מ=4 ת=400, סיכמו את הספרות של המספרים הללו, 4+4+1=9, הרבי מילובוויטש הינו הדור התשיעי מאז הבעל-שם-טוב (הרבי לובוויטש השביעי). הרבי גם גר בבית מספר 770, שזה בדיוק הגימטריה של "בית משיח", אבל מתי כל העולם יהפוך ל"בית משיח"?, זה ברור, זה בשנה הבאה, הלא היא שנת "תש"ע" שהיא שנת 770 . אז באופן דומה, אם תקחו את מושיק (=456) שחושב ש+טוב להודות לה'(שם) (=524) בסה"כ= 980 תגלו שמה שהוא עושה בעצם זה שותה אורנג'דה (=980) איך אומרים... השגחה פרטית.

ביקרנו שם גם במוזיאון הילדים, שהוא מוזיאון שמעודד את הילדים לשחק משחקים שקשורים ליהדות (כמו חדר שלם שהוא סופר-מרקט שבוחן את הילדים להבין מה כשר, מה חלבי מה פרווה ומה בשרי) מבוך שמעודד כיבוד הורים ומיני-גולף יהודי, יש כמה תמונות משם באלבום. מרתק לראות מה הקהילה הזו שמה בראש מעייניה.

מה שחב"ד מדגישים מאוד, זה את "אהבת ישראל" (יש להגות כפי שציינתי בהתחלה). הם אוהבים ומתיחסים בכבוד לכל יהודי באשר הוא ("אפילו אם יש לו שיער יותר ארוך משלך" ע"פ רבי גולד). הגאולה תבוא, יש דד-ליין, שהוא שנת 6000 לספירתינו, שזה רק עוד 231 שנים, אבל אם נרצה, ונפיץ מספיק אהבה, נוכל להקדים את הגאולה כך שתגיע ממש עכשיו! (הגיע?.... כי אולי אני לא יודע בגלל הפרשי השעות... ועכשיו?...........
נו? ................. טוב, נחכה כמה דקות...)

כיוון שבכל זאת אנחנו בניו יורק ולא בכפר חב"ד לוטם ואני חתכנו מהפעילות במוצאי השבת וחברנו לאיחוד מרגש בדאון דאון ניו יורק עם מושיק וליאת. יצאנו לאיזור ברודואוי לראות את המופע FUERZABRUTA (הסרטון לא מעביר שמינית מהחוויה) שהוא מהיוצר של המופע "דה-לה-גוורידה" עם האנשים המעופפים שהיה ללקוחות אורנג' לפני כמה שנים. מה שמגניב במיצג הזה שאתה לא יושב מול במה, אלא אתה עומד בתוך הבמה, מסביב לבמה, הבמה סביבך, מעליך, וגם משפריצה עליך מיים.
אין שם איזה תסריט ברור, ואני גם לא אגיד שהרקדנים הם משהו שאתה לא רואה בשום מקום אחר. האומנות האמיתית כאן היא בתחושה שאתה מקבל מכל הדברים הסובבים אותך. אם היית מתעורר לתוך האולם הזה, (ובלי ששלמת 75 דולר לפני זה), היית בטוח שאתה נמצא בתוך מימד אחר שבו אנשים עפים ודמויות מהמיתולוגיה מרחפות וצפות מעליך. בעולם שובו הורדת סרט באורך מלא בהיי דפנישין זה עניין של כמה שעות, ונופים שאפשר לראות בקצוות העולם הם במרחק של לחיצת עכבר (כי לדעתי מספיק טוב לראות תמונוה של מפלי הניאגרה בויקיפידה) לחוות חוויה שאי אפשר להוריד באינטרנט היא באמת דבר מרגש.
לדעתי האומנים האמתיים בכל האירוע הזה הם המנדסים, שגרמו לכל הדברים הללו להיות אפשרים. כי האומנות כאן, בשונה מבדר"כ היא לא רק לדמיין, אלה לדמיין משהוא שאפשר לממש. בפועל, המתקנים שמאפשרים לכל האקרובטים הללו לעשות את הפעילות שלהם לא כל כך מורכבים. אבל השילוב של המינון הנכון של הדברים, תאורה, צליל, והרעיון הראשוני לעשות את זה - זו אומנות אמיתית. כאן יש קנקן שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים (וזה לא משנה שאין בו כלום...)


(הגיע המשיח?.......... טוב אולי הוא בפקקים בהלכה.... היו שם הרבה מחלוקות.....)

אחר-כך הלכנו לפאב. שוב, הגלובליזציה..... אם אתם חושבים שהוא שונה בהרבה מהפרנג'ליקו או מהסקאוט, אז אתם טועים.... בסקאוט יש נוף יותר יפה (של כל מפרץ חיפה... מומלץ מאוד! בתחנה העליונה של הרכבל בסטאלה מאריס ;) וגם המחירים שם לא בדולרים. אבל אין כמו לשבת עם מושיק וליאת על כוס משקה.

בדרך חזרה לקחנו את הסאב ווי, שם הגעתי למסקנה שהיתרון העיקרי בתחתית זה שלא קר שם כל-כך כמו בחוץ. אבל יותר חשוב, שהיא רצה 24 שעות ביממה. אני לא מבין איך בערים הגדולות בארץ וביניהן עדיין אין אוטובוסים 24 שעות ביממה כל חצי שעה... כמו שאומרים, זה יקרה בארץ כשיבוא המשיח...
כלומר כל רגע!
(הגיע?........ טוב, שלחו לי סמס כשהוא יגיע שאני אפתח YNET....).

כרגיל אני לא מצלם מספיק... אבל יש כמה תמונות באלבום.

טוב, אני חייב לזוז, המשיח צריך לבוא כל רגע ויש לי ימבה שיעורי בית להספיק לעשות.
Everybody wants Mashiah
שוין שוין שיבוא!