כדורגל

(על בסיס שער שש, א. ברמן)

"דור שלישי לכיסאות פלסטיק עם המשענות,שער 126
אביו אמר לי "ראשון אחד, בן, כל זה יהיה שלך!", שער 126
המקומות מסומנים, עם 500$ אף אחד לא סומך על השני בשער 126
והצופה שמהצד לא יבין מה מיוחד בשער 126.

מכאן הדשא נראה תמיד הכי ירוק,
מכאן הניצחון מרגיש הכי מתוק.
ואם אתה רוצה לצאת, שבע שעות לברוח,
שבע שעות לשכוח,
תבוא, תשב איתנו בשער 126. "

קבוצת הכדורגל האמריקאי (פוטבול) המקומית נקראת "המבורזלים של פיטסבורג" Pittsburgh Steelers בדומה לקבוצה הירושלמית, גם הצבעים שלהם הם שחור וצהוב, אבל הם קוראים לזה שחור וזהב.

אחד הסעיפים הראשונים שמעבירים בחפיפה למבקרים בפיטסבורג היא האהדה המטורפת של התושבים המקומיים לקבוצה הזו. בעקרון, כשיש משחק, כל העיר נסגרת (עינו בערך מורחב שכתב שליח הסוכנות) כיוון שיש כאן רק קבוצה אחת בליגה הלאומית, אין דבר כזה "דרבי" ולכן לכל משחק חוקים משלו.

באצטדיון היינץ (על שם הקטשופ המפורסם שמיוצר גם הוא בפיטסבורג) ישנם 65,000 מושבים (לעומת 22 בטדי) ובכל פעם שיש משחק האצטדיון מתמלא.

למרות שאנני מבין את החוקים של המשחק, הלכתי בשבת שלפני שבועיים לצפות במשחק של נבחרת "פיט" (שזה בעצם כמו לספר לכם על בית"ר ולהגיד שהלכתי למשחק של הפועל אוניברסיטת באר-שבע, אבל כתבתי את זה ככה שלא תשימו לב, כי יש מספיק התלהבות גם סביב המשחקים הללו)

החוויה כמובן מתחילה כבר בדרך לשם, בפקקים, אבל פקקים הם פקקים, וכמו בכל מקום הם מעצבנים פקקופוב שכמוני. אבל ממרומי המחלף שנכנס לחניון הענק אפשר לראות כבר את האווירה המיוחדת. ה"מקצוענים" שלא רוצים לעמוד בפקקים, מגיעים שעה וחצי קודם, והם, שיכללו את השיטה של החבר'ה של לאוניד, ובמקום סתם לשתות וודקה על הבגאז' לפני המסיבה, הם עושים פיקניק שלם. המנהג הזה קיבל את השם Tail-Gate או בשפת הקודש, על הזנב בשער. החלק האחורי של משאיות ה"פיק-אפ" (או טנדר) נקרא הזנב, והמקום ממנו נכנסים לאצטדיון נקרא השער. הפקה שלמה של מנגל פחמים, בירות וסלטים לבחורות (ולאופיר) על שולחן מתקפל באחוריים של הרכב.

את מקום החנייה שלך אתה לא בוחר לבד, אלא כל החבר'ה שנפלו מקורס מכוויני טייס משתמשים באותם מקלות ההנחיה כדי להכניס אותך למקום החניה הפנוי הסמוך (כנראה שחלק ניכר מהקורס הוא מילוי שורות בטטריס).

הכניסה לאצטדיון מזכירה מאוד כניסה לרפת (אם אתה הפרה), ולאחר הבדיקה הביטחונית (יש נשק?) נוהרים אלפי האנשים ומתפזרים בין השערים השונים. עשרות סדרנים מבטיחים שכל אחד יישב במקומו.

אני לא אספר לכם את כל חוקי המשחק כרגע, (כי זה ממש לא מעניין אם אתם לא ממש צופים בו) אבל הדבר שהכי הפתיע אותי הוא שגם קבוצת פוטבול, כמו גדוד חי"ר, מחולקת ל3 פלוגות. רובאית, מסייעת ופלס"ר.

לכל אחת מהקבוצות תפקיד שונה, וכל 11 השחקנים מתחלפים בהתאמה למצב המשחק הנוכחי.

למסייעת, התפקיד הברור ביותר - הגנה, או כמו שאומרים De-fence, כלומר הם צריכים לתפוס את הטמבל עם הכדור (כדור עלק.... קפסולה מהחומר של הכדורסל) ולהשכיב אותו על הרצפה, בכל האמצעים הדרושים.

לרובאית, התפקיד המנוגד – התקפה, הם צריכים לדאוג שהטמבל עם הכדור לא יושכב על הרצפה מוקדם מידי.

ולפלס"ר התפקיד המוזר ביותר. או כמו שהם נקראים כאן "משימות מיוחדות" שהתפקיד שלהם הוא לעשות את בעיטות הפתיחה, הבעיטות לשער, וכד'.

זמן המשחק "נטו" של הפוטבול הוא 15ד' כפול 4 רבעים, שזה בסה"כ שעה. אבל בגלל שמדובר בזמן נטו, ורוב הזמן במשחק השעון לא רץ, זה יוצא משהו הרבה יותר ארוך מזה.

אז חוץ מהעובדה המרשימה שבכל פעם שמשתנה מהלך המשחק, כל הקבוצה מתחלפת. והעובדה שלשחקנים יש מכשיר קשר בקסדה כדי לתאם מהלכים, דבר ויזואלי מעניין נוסף שראיתי היה "זמן הפציעות".

אחד השחקנים נמרח על הרצפה וככל הנראה המצב היה קשה עד כדי כך שעגלת העזרה הראשונה הייתה צריכה להגיע אליו (לא ברור איך זה לא קורה לעיתים תכופות יותר כשמדובר באנשים מגודלים שרצים אחד לכיוון השני…). כאשר העגלה עלתה על המגרש, ואחרי שוודאו שלא מדובר במשהו שיכולים לרפא עם ספריי כמו בכדורגל שלנו, ניצבו כל 66 השחקנים, המאמנים ובעלי התפקידים, של שתי הקבוצות משני צידי המגרש, יוצרים צורת ראש חץ, כורעים ברך וממתינים לסיום הטיפול או הפינוי. וכל הקהל בדממה או מריע (כולל הקבוצה המתחרה) ביחד עם תזמורת הצעידה.

תזמורת הצעידה, לא צועדת כל המשחק, אבל ממלאת "שער" שלם. במקום כרסתן עם תוף ואחיו הקוף בחצוצרה, ישנה תזמורת שלמה של תופים וכלי נשיפה, שמפעילה את הקהל לעידוד המתאים. ביחד עם קבוצת המעודדות (שגם הן מתחלקות לשתיים, קבוצה המעודדות וקבוצת הריקוד, או כמו שאני חילקתי את זה כששאלתי מה ההבדל ביניהן, המעודדות היפות, והיפות פחות).

בזמן המחצית, שכל הקהל יוצא לקנות נקניקיות, בירות, ובובות של הקמע של הקבוצה במחירים מופקעים (ורק מושיק קונה אורנג'דה), תזמורת הצעידה עולה על המגרש ומפגינה ביצועים מרשימים ביותר. לקראת ליל כל הקדושים – "מותחן" של מייקל ג'קסון.

כיוון שהתזמורת וקבוצות המעודדות כנראה לא מספיקים, ישנו גם מסך ענק שמפעיל את הקהל כדי שיעודד את הקבוצה בסנכרון.

From CMU אוניברסיטת קארנגי מלון

-----

היו אופטימיים! – זו הדרך למות שמחים!

בסרט מועדון קרב, באחד הדיאלוגים היותר מעניינים, שהגיבורים הולכים לקבוצות תמיכה של חולי סרטן (למרות שהם בריאים לחלוטין) הם מציינים שהסיבה שהם עושים את זה היא שרק כשאנשים חושבים שאתה הולך למות, הם ממש מקשיבים למה שיש לך להגיד במהלך שיחה, ולא רק ממתינים לתורם לדבר.
בגלל שהשבוע הזכיר המרצה שלי לממשקי אדם-מחשב את הפרופסור ראנדי פאוש (שהם שלו כאן עכשיו הוא כמו השם של רבין ב96), החלטתי שהגיע הזמן לצפות בההרצאה האחרונה ראנדי פאוש. בהתרשמות כללית מדובר בעוד פרופסור אמריקאי שמאוד מאוהב בעצמו, אבל בגלל הנתון שאת ההרצאה הוא נתן בידיעה שהוא הולך למות, נפתח עוד חלון להקשבה. מדובר בשעה, שש עשרה דקות ושבע עשרה שניות, שזה כמו אורך ממוצע של סרט.
ההרצאה מכילה הרבה נקודות מעניינות ומעוררות השראה, וגם מספיק מצחיקה ומשעשעת כדי להשאיר אותך ער. לא יצאתי עם תובנות חריגות לגבי החיים, אבל אני ממליץ לכם ערב אחד להזמין פיצה עם החבר'ה ולצפות בהרצאה על הכורסה בסלון על תקן של סרט לילי בינוני.

(רק שימו לב שאתם נותנים ליוטיוב כמה דקות "לאגור" את הוידאו.... כדי שתוכלו לצפות ברצף). http://il.youtube.com/watch?v=ji5_MqicxSo

-----

עדכנתי עוד כמה תמונות ספורות באלבום.

החל מהשבת האחרונה נשארו לי עוד 93 שנים למנאייק (לפי התחזיות האופטימיות).... והפז"מ דופק, תודה לכולם על המילים הטובות.

מזל טוב לחן וירדן על הולדת הבן.